'דלים גאים' – על ההפרדה בעמנואל

 

א.

מילים רבות נכתבו על פרשת ההפרדה בבית הספר 'בית יעקב' בעמנואל. אני מבקש להציע כאן זווית חדשה, מעבר לכל הדברים הנכוחים שנאמרו. לאמיתו של דבר מהווה עמנואל מקרה נוסף, שבו משתקפת ומתבטאת האנומליה החרדית כולה.

מה בעצם קורה בעמנואל? – הסיפור של ההפרדה בעמנואל הוא סיפורה של קהילה חסידית, הרגילה לחוות ולתפוס את עצמה, – וכך היא גם נתפסת בתוך החברה החרדית -, כ'אליטה' בכל מובן, תרבותית ורוחנית, תורנית ודתית. כפי שידוע ומוכר ברחוב החרדי, הקהילה העומדת במרכז הסערה בעמנואל, היא קהילה חסידית הידועה בתחושת העליונות של חבריה.

אך הנה, למרבה הפרדוקס והתמיהה, מאווה לה קבוצה אליטיסטית וגאה כזו, משכן בלב המאפליה, בוודאי לשיטתם, ביישוב המסויים ששמו 'עמנואל'. עמנואל ניצבת מזה שנים, באופן מובהק וברור, בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של החברה החרדית. כל ילד חרדי מכיר את אוצר הדימויים הציני והשגור על הרכב אוכלוסייתה של עמנואל. מה מביא אפוא את אותה קבוצה אליטיסטית לכאורה, הממוקמת כאמור גבוה למעלה בסולם המעמדות הפנימי של החברה החרדית, להשתכן ביישוב בעל דימוי שולי ונחות כל כך, דימוי שמן הסתם יש לו אחיזה מסויימת במציאות. מה מביא את החסידים ה'טהורים' וה'איכותיים', ה'צחים' וה'לבנים', (תרתי משמע, והמבין יבין), ליישוב שאכן רבים מתושביו חיים ומקיימים אורח חיים ותרבות שונה משלהם. מה הם בעצם מחפשים שם. מדוע הם בכלל מתגוררים שם.

 

ב.

התשובה לשאלה מתבקשת זו, מבטאת ומשקפת כאמור את עולמה הייחודי והשונה של החברה החרדית, המתקיימת, ולא רק בעמנואל, לפי חוקים וכללים משלה, ביזאריים והזויים לעתים עד מבוכה.

בעולם כולו, ובחברה הישראלית בכלל זה, מקובל ושגור השילוב הלשוני, שכבר הזכרתי, מעמד 'סוציו-אקונומי'. שילוב לשוני זה, מבטא את ההכרה הרווחת, וליתר דיוק את המציאות הבסיסית, כי מיקומו ומעמדו של אדם בחברה, קשור ומשקף במידה זו או אחרת את אמצעיו ויכולתו הכלכלית. יכולת זו קשורה לרוב להשכלתו וכישוריו, כאשר אלו בתורם נובעים משלל גורמים ומניעים אחרים, גלויים וסמויים. הדברים נכונים הן לגבי פרטים, והן ברמת המקרו, לגבי קבוצות אוכלוסיה. בישראל כידוע, כמו גם בחברות אחרות, מתקיים מתאם מסויים בין מוצא עדתי ל'ניידות חברתית', אם כי גם קשר גורדי זה משתנה ומתרכך בהדרגה, עם השנים.

להבדלים חברתיים וכלכליים בין אנשים ובין קבוצות אוכלוסיה, קיים כידוע גם ביטוי גיאוגרפי. כפי שכולנו יודעים, ישנו מרכז, וישנה פריפריה. נתיבות היא לא רמת אביב, ואופקים היא לא רחביה. למציאות הזאת, טובה יותר או פחות, יש הגיון משלה, וישנו סדר מסויים והצדקה פנימית מסויימת, לפיו היא מתנהלת. מבחינה זו, עלות המגורים בנתיבות או ערד, תואמים לכיסו של מי שאין ידו משגת לרכוש דירה ברחביה. מאידך, מי שאכן מתגורר בצפון תל אביב או דרום ירושלים, הוא מי שחשוב לו להימצא ליד מרכזי העסקים וההשכלה של הערים הגדולות, ויש לו היכולת לשאת באתגר הכלכלי הכרוך בכך.

החברה החרדית, כבר אמרנו, מתקיימת בבועה משלה. בחברה החרדית, מתקיים סולם מעמדות של פירמידה הפוכה. זוהי חברה שבה מי שעובד ומפרנס בכבוד את משפחתו, נחשב לפחות ערך, ובנו יתקשה להתקבל למוסד 'היוקרתי' המכונה 'תלמוד תורה לבני אברכים', מוסד הזוי במיוחד ההולך וצובר תאוצה בריכוזים החרדיים. זוהי חברה של'השכלה' היחידה שכביכול נרכשת בה, אין כל תרגום ומשמעות בעולם שמחוץ לה, לא כלכלית ולא אחרת. חברה שבה הכתבה מלמעלה וקומיסרים של דת מטעם עצמם, מחליפים התפתחות אורגנית של מעמדות ורעיונות, ושופרות של ציות כפוי משתקים צמיחתו של סחר טבעי בהון תרבותי וממשי.

 

ג.

החסידים המתגוררים בעמנואל, רואים את עצמם כאמור כאליטה מובילה, וכך הם גם נתפסים בחברתם, אך למעשה הם אינם יכולים להיחשב כ'אליטה' לפי כל פרמטר אובייקטיבי. ממרומי דימויים העצמי המרקיע שחקים, הם הגיעו מכל היישובים שבעולם דווקא לעמנואל, פריפריה שאין פריפריאלית ממנה, לפחות בקהילה החרדית. הם עשו זאת כמובן מסיבה אחת ויחידה: מחירי הדיור הנמוכים עד גיחוך, שהיישוב הזה מציע. עם כל הכבוד לגאוות היחידה ולתחושת העליונות האופיינית והסובייקטיבית לחלוטין, לאברכי הכולל הצעירים, כמו גם להוריהם המקיימים משפחות גדולות, אין האמצעים והיכולת לממן מגורים בעיר אחרת, אף שאולי היו רוצים בכך מאד.

כך נוצר אפוא מחזה האבסורד: קבוצה שהשתכנה ביישוב המשתייך כאמור בהגדרה יבשה ואובייקטיבית לשוליים החברתיים, אך מתעקשת לראות בעצמה 'אליטה', וממאנת 'להתערבב' ולהתמזג ביישוב. באמצעים אלו ואחרים, שפורטו בהרחבה בתקשורת, הם יזמו את הקמתו של מבצר פרטי משלהם, בועה אקסקלוסיבית מדומיינת, 'עיר ובליבה חומה', ללא כל התחשבות בסובב, ובמרקמו של היישוב בו הם מתגוררים.

האנשים האלו מתעקשים אפוא 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. הם באו לעמנואל בכדי ליהנות מהיתרונות היחסיים של יישוב שולי, ובעיקר שכירות אפסית ההולמת את יכולתם הכלכלית המצומצמת, אך הם ממאנים לקבל על עצמם את ההתמודדות והאתגר החברתי הכרוכים במגורים ביישוב כזה: אינטגרציה, קבלה, והכלה. הם מתעקשים להכחיש את המשמעות הפשוטה של מגורים ב'עמנואל', ואת ההשתייכות הסוציולוגית הנגזרת מכך. נדמה שהגדרה הולמת להתנהגות זו, היא הביטוי המופיע במקורותינו, 'דל גאה', המוגדר כאחד מאלו ש'אין הדעת סובלתן'.

 

ד.

המחיצות והגדרות שהוקמו בלב ליבו של בית הספר הכללי בעמנואל, – בית ספר שהוקם כמוסד אחיד ומשותף לכל היישוב -, מחיצות שבאמת קשה להפריז בגנותן, הן אולי גם מחיצות של הכחשה והדחקה. כן, אומרים החסידים הצעירים לעצמם, אנחנו אכן נאלצים להתגורר בעמנואל, אכן אין לנו היכולת להקים את ביתנו במקום מבוסס יותר, אבל אנחנו לא שייכים לכאן, אנחנו שונים. אנחנו עדיין, למרות הדלות החומרית והאמצעים המוגבלים, הכי טובים, הכי שווים. למרות שאנחנו יודעים היטב, כי אותן הסיבות בדיוק שהביאו לכאן את שכנינו 'הנחשלים', עליהם אנו מתנשאים, הן הן הסיבות שהביאו גם אותנו להתגורר כאן, עדיין אנו מתעקשים לעצום את העיניים ולהכריז בקול גדול: אנחנו האליטה, הם השוליים. ואם זה עדיין לא ברור למישהו, או לפעמים אפילו, רחמנא ליצלן, גם לנו עצמנו, נקיף אזי את עצמנו בחומות גבוהות, עד שלא נראה בכלל את הסובבים אותנו. נאטום את עצמנו בגדרות ויריעות, ונוכל לחשוב שאנחנו בלב בני ברק או ירושלים.

אם האליטה המדומיינת הזו היתה נוהגת כדרכה של אליטה בכל מקום, אם היתה זו אכן 'אליטה' במובנה הבסיסי, משכילה ובעלת אמצעים, אם הפירמידה החברתית החרדית היתה מתקיימת לפי כללים ותזרימים חברתיים בסיסיים, היא לא היתה נדרשת להתמודדות מסוג זה. ההתכחשות לסדרי עולם האלמנטרייים ביותר, הקיום המופרך הזה בבועה אטומה, טופחים על פניה של החברה החרדית בכל זירה אפשרית. אי אפשר לאחוז את החבל מכל הקצוות. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר רק לדרוש, רק לקבל, מבלי לתת מאום.

ובעצם, איזו בִּקְעַת 'אליטיזם' ועליונות נשארה עוד לאותה 'אליטה' פאתטית ועלובה למדי להתגדר בה, מלבד אותה התנשאות חלולה על 'בני השפחה', על האחר והשונה שמעבר לכביש. בחברה המצויה במשבר זהות וקיום כה עמוק, והמתמודדת עם תהיות כה קשות על דרכה ועתידה, הגדרה עצמית על דרך השלילה וההדרה, היא תמיד המוצא הקל והזמין ביותר, המאפשר להמשיך להתקיים בחיקה החמים והמדומיין של תחושת העליונות והייחוד, נבובה וריקה מתוכן ככל שתהיה.