ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה

 

הנה הן, 'הילדות החסידיות', נפרדות מאבא, שחובש 'שטריימל' על הראש ולובש קפוטה פרחונית לכבוד האירוע 'החגיגי', כמו בשבת, כמו בחתונה. הנה הן, הילדות הקטנות, שמרעישים עליהן את העולם, ש'הכל בשבילן', שהרי 'אנחנו בשביל הילדות שלנו ובשביל החינוך שלהן נעשה הכל, אבל הכל'. הנה הן הילדות, מפוחדות, בוכיות, מבולבלות עד לשד עצמותיהן, מותשות מיום של טירוף. לא מבינות דבר, לא יכולות להבין. הנה הן, רועדות, אבודות, מול ההמון השואג באקסטזה, מול השוטרים הזרים והמאיימים. אמא לא כאן, לא לידן, לחבק ולהרגיע, ואבא הולך לבית סוהר, כי 'שלטון הרשע' שמישהו כל כך אוהב לברוא ולהעצים בדמיונו, משליך אותו לכלא. כמו ברוסיה, כמו בתקופות אפלות בהיסטוריה. ככה אפילו הרב'ה אמר. אותו רבי, שבתקופות האחרות בהיסטוריה, עליהם הוא כל כך מתרפק, היה עשוי להיות מוצא להורג על המרדה כה בוטה נגד השלטון, ובוודאי היה נשלח לכלא בעצמו, לצד חסידיו, ולא לכלא חמש כוכבים של מדינת ישראל הדמוקרטית והמודרנית, אלא למקומות קצת פחות נעימים. וכאן, במדינת היהודים החפשית, שאבותיו לא יכלו אפילו לחלום עליה, שערה משערות זקנו הלבן והצח לא נפגעת. והוא יכול לעמוד מול חסידיו ולהגיד ככל העולה על רוחו, אפילו להגיד שכאן זה כמו רוסיה. כי מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית, המאפשרת חופש ביטוי, ובוודאי שהיא חוששת לפגוע בכבודם של אדמו"רים ורבנים. נשגב להבין, מהיכן שואב רבי ומנהיג בישראל השוואות כל כך מופרכות. מה זה אומר על טיב תפיסת המציאות שלו, אותה תפיסת מציאות שבאמצעותה הוא מקבל את ההכרעות בפרשה העגומה הזו.

 

רבי יקר, כדאי שתדע: בזמנים ההם, שאתה חוזר ומזכיר, יהודים לא הובלו לכלא בשירה וריקודים המוניים ובתיאום עם המשטרה, - או יותר נכון הק.ג.ב -,  בקשר למפגינים שיבואו. ממש לא. והם גם לא התמקחו עם שירות בתי הסוהר על כמות הסיגריות שיוכלו להכניס. וגם לא הגישו להם לפני 'השלכתם' לכלא עוד ועוד סולמות לרדת מהעץ, ושליחים לא רצו הלוך ושוב והתחננו לפניהם לקבל הצעות פשרה, שנדחו באטימות ובגאווה. והם לא הובלו לשבועיים בכלא, אלא לפרקי זמן קצת יותר ארוכים. לפעמים גם, בעצם הרבה פעמים, ארוכים לנצח.

 

והנה כאן עומד אברך, ומספר על הסבתא שלו ברוסיה שהוברחה כילדה קטנה מהבית בכדי לקבל חינוך יהודי, 'ועכשיו גם הנכדה שלה בארץ ישראל עוברת אותו דבר'. חבל שהסבתא שלך, אברך תמים, לא יכולה לקום מקברה ולנזוף בך על דברי ההבל הללו, עשבי פרא שוטים, על אדמת בּוּרוּת עמוקה וחשוכת מרפא. אבל בעצם, מה לנו כי נלין על אברך זה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי קיר. ואם רבי שיבש משנתו, חייא מנין ידע לתקנה.

 

הנה הן הילדות, והנה גם מורתן שמלווה אותן, מסברת את אזניהן, מנסה לשווא להרגיע, 'נכון שאנחנו צריכות להיות שמחות? זה יום גדול'…  אבל הן לא ממש משתכנעות, אין להן שום סיבה בעולם להשתכנע. ספק אם אפילו את עצמה היא משכנעת. והבכי גובר, עולה, נישא מעל כל הקולות של הגברים הגדולים, החכמים בעיניהם, שמפגינים ממול, וקוראים לאלוהיהם בקול גדול. לא נכון, מורתי, אנחנו בכלל לא צריכות להיות שמחות, והיום הזה הוא יום עצוב מאד. יום של תוהו ובוהו, חושך ואפילה גדולה.

 

לילדות הקטנות האלה, לגיטי ולפייגי, נחמי וצביה, שהלב נשבר ונכמר למראן, מוקדש השיר הבא, בתקווה ובתפילה, כי ימצאו את הכוחות בבגרותן, להתמודד עם העולם האבסורדי והמבולבל שהן גדלות אליו. עולם שבו אבא מעדיף להיפרד מהן ולשבת בכלא, כדי שהן לא תלמדנה שבועיים ימים עד לסיום שנת הלימודים, עם אביטל ועם אודליה, שכנותיהן לבנין, וחברותיהן לספסל הלימודים בשנה שעברה. עולם שבו מדינת היהודים, שמספקת להן כלים ומרחב שלאף אחת מהסבתות שלהן לא היה בילדותן, היא 'שלטון עויין ואכזר', כי היא לא מתיישרת בדיוק, אבל בדיוק, לפי הגחמה האחרונה של רב פלוני או אדמו"ר אלמוני, וכי היא דואגת, אבוי, גם לכבודן המושפל ולזכויותיהן של ילדות יהודיות אחרות.

 

בשמלה אדומה

בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל הרי הגעש וכל הסערות
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה

החיות עצרו מרוצתן
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל האריות וכל הנמרים
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה

האותיות עצרו את השורות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל הספרים וכל המחברות
חיפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה

בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל התותחים וכל החיילים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

וכל הרי הגעש וכל הסערות
וכל האריות וכל הנמרים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

 

(בגירסא מאוחרת יותר מופיעות השורות הבאות:)

 

את לא מבינה, את סתם ילדה קטנה,

מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך,

אל תהיי תמימה.

 

 

בתקווה לימים אופטימיים יותר.