א.
אחרי שצבטנו את עצמנו שוב ושוב בימים האחרונים ושאלנו, האם זוהי 'יהדות' ו'חסידות', האם אלה 'רבנים' ו'אדמו"רים', אני מבקש להזמין אתכם לקריאה תלמודית צנועה בסיפור חכמים, שתאפשר לנו מבט צלול ובהיר, ותשמיע באזנינו קול יהודי אמיתי.
ב.
התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, מספר לנו על 'ביקורו' של אחד החכמים בעולם האמת, ועל מה שיש לו לספר כשהוא חוזר משם. (תרגום ופרשנות בסוגריים מרובעות):
"יוסף בריה דר' יהושע חלש. [יוסף בנו של רב יהושע חלה]. אינגיד [התעלף ויצאה נשמתו]. [כאשר קם מחוליו] אמר ליה אבוה, מאי חזית. [שאל אותו אביו, מה ראית]. אמר ליה, עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. [רש"י: אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן, ראיתי שם שהם למטה. ותחתונים למעלה, ראיתי עניים שהם בינינו שפלים, שם ראיתים חשובים]. אמר ליה, עולם ברור ראית".
המסר שמביא איתו יוסף בנו של רב יהושע בשובו מהעולם ההוא, הוא כי לא בהכרח מי שחשוב ומוערך כאן בעולמנו, הוא החשוב באמת, ולא כל מי שתופס כאן מקום של כבוד, אכן ראוי לו בקנה מידה נכון ומהותי. וגם להיפך: מי שאנחנו עוברים על פניו בחוסר תשומת לב ולא טורחים להעיף לעברו מבט, עשוי לתפוס מקום של כבוד בעולם של ערכים אמיתיים.
במענה לתמיהה וההשתאות שמביע יוסף בנו על ה'עולם ההפוך' שנגלה לעיניו, המנוגד באופן קוטבי לכל מה שהוא מכיר, מעמיד אותו אביו רב יהושע על ההגדרה הנכונה; 'עולם ברור ראית'.
ג.
נפנה עכשיו אל ה'תוספות', פרשנותם הקדומה של הראשונים לתלמוד. 'תוספות' מביאים מסורת מסתורית ומפתיעה, המבקשת לפענח ולהורות באצבע, מי הם אותם ה'עליונים למטה'. מי הם אותם החשובים וה'עליונים' בעולם הזה, ששם למעלה, ב'עולם הברור' והאמיתי, חשיבותם ניטלת מהם, והם יורדים בדרגתם 'למטה':
"פירש רבינו חננאל, שאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב, שעולם הפוך היינו שראה [את האמורא] שמואל, דהוי יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה [שישב לפני רב יהודה תלמידו], משום דמיחה ביה [משום שמיחה בו], גבי ההיא איתתא דאתיא וצווחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה ואמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל".
המסורת הקדומה שמביאים 'תוספות', ומתארים אותה כ'קבלה ביד הגאונים רב מפי רב', מפנה אותנו אפוא לסיפור אחר בתלמוד, במסכת שבת (נה.). נצעד אם כן לשם, בעקבות ה'תוספות':
"רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל [רב יהודה, ישב לפני שמואל, ולמד ממנו תורה]. אתאי ההיא איתתא, קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. [באה אותה אשה וצווחה לפניו, כנראה על עוול שנעשה לה, ולא השגיח בה, לא התייחס אליה.]. אמר ליה, לא סבר ליה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. [אמר לו רב יהודה לשמואל, האם אין סובר אדוני את הפסוק, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה]".
שמואל העוסק בתורה עם תלמידו רב יהודה אינו מוצא לנכון להתייחס לצעקתה של אשה מרת נפש המתפרצת ללימודם ומוחה על עוול שנעשה לה, ומבקשת את התערבותו של החכם. רב יהודה תלמידו תָּמֵהַּ על כך, ומכנה את רבו באופן מרומז, 'אוטם אזנו מזעקת דל'.
הסיפור המסויים הזה ממסכת שבת, מביא אפוא לכך, שלפי המסורת הקדומה שמביאים 'תוספות' במסכת בבא בתרא, שמואל, מגדולי אמוראי בבל ומאבות התלמוד, מתואר בבחינת 'עליונים למטה'. כאן בעולם הזה, שמואל הוא הרב, ורב יהודה הוא התלמיד. אך בעולם האמת מתחלפים המעמדות. רב יהודה הוא הרב, ושמואל, שאטם אזנו מזעקת דל, הופך להיות תלמידו.
בדרכם הקצרה והתמציתית, מבטאים חכמינו הקדמונים את המסר החד והנוקב, ואת האמירה הביקורתית המציבה סולם ערכים מוסרי.
[ובמאמר מוסגר: בשונה מהספרות הביוגרפית השבלונית בת זמננו על 'גדולי ישראל', המתוארים בפיה כמלאכים, כלילי שלמות וחסיני טעות, המסורת היהודית האמיתית, החל במקרא, והמשך בספרות חז"ל הענפה, יודעת לתאר את דמויות המופת שלה כבני אדם אמיתיים, מורכבים ורב צדדיים, היודעים לבטא גדולה וחכמה, אך עלולים בהחלט לחולשה וטעות].
ד.
אלו העומדים עם הסרגל בידם, ומחלקים את העולם ל'עליונים' ו'תחתונים', 'מטעמים דתיים' כמובן, רק מטעמים דתיים, משוכנעים שיש להם את מלוא ההצדקה והזכות להגדיר ולהדיר, אינם מעלים אפילו על קצה דעתם, עד כמה הפוך הוא עולמם. טחו עיניהם מראות. 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'.
כמו עכשיו, גם אז, היה זה 'שמואל', שהעדיף להתרכז בעולמו הפרטי, להתכנס במעגל הפנימי שלו, ולאטום אוזן לזעקת דל. בימינו, למרבה הצער, לא רק שהחכם 'אוטם אזנו מזעקת דל', אלא שלעתים רבות מדי העוולות נעשות בשמו ובשליחותו של החכם והרבי, והוא מסרב להיישיר מבט אל הצד השני, לשמוע את צעקתו, להקשיב לקובלנתו. לידו של שמואל האמורא ישב תלמיד חריף, 'שיננא' כפי שרבו מכנה אותו בהמשך, שלא היסס למתוח ביקורת ולשאול שאלות נוקבות. בימינו, הרבי מוקף בגבאים ו'מקורבים' למיניהם, מלחכי פינכה ואומרי הן, ועולמו סגור וחתום לקולות אחרים מן החוץ. האשה הבוכיה ודמעתה על לחיה, לא יכולה אפילו להיכנס.
אל נא ניתן ל'קול העם ברעה', לרוקדים והמחוללים סביב העגל ומכריזים 'אלה אלוהיך ישראל', להפוך עלינו את עולמנו הברור. כסאו המרופד של אדמו"ר, איננו מעניק חסינות מעיוורון ואטימות מוסרית, ומסתבר שלפעמים אפילו ההיפך. נייחל ונקווה ליום שבו יִפָּקְחוּ עיניים עיוורות, וקול האמת והצדק יחדור מבעד לחומות. 'ואשיבה ידי עלייך, ואצרוף כבור סיגייך, ואסירה כל בדילייך. אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה'.
תגובות
יש להדגיש שהתלמוד אינו מביע עמדה משלו לגבי מידת הצדק בזעקתה של אותה אשה. עצם אטימת אוזנו משמוע את זעקתה של הדלה, היא התמוהה בעיני תלמידו והיא שמגדירה את שמואל כ'עליון למטה'. כך גם לגבי הנמשל, גם אם הצדק עומד לימינם של גודרי הגדרים והמקפידים על הצניעות, עדיין אינם רשאים להתעלם מהזעקה ולגחך בפרצופו של הזועק.
פוסט נחמד, אבל חסר לנו הברק שאפיין את הפוסטים הקודמים. אותנו אתה לא צריך לשכנע שרבנים ואדמורי"ם הם לא אלוהים. מה שחסר לנו הוא המבט מבפנים: מדוע ואיך מסבירים לעצמם האנשים שבפנים שהאדמו"ר שלהם הוא כמו אלוקים. איך עובדת הפסיכולוגיה הפנימית הזו? האם יש לנו אפשרות להבין?
כמה הערות:
1. יפה מאד. כמה צריך להזכיר שוב את הענין של "אוטם אוזנו מזעקת דל."
2. חסר המרכיב המרכזי בתוספות שמסביר ש"קבלה בידם רב מפי רב שעולם הפוך היינו שראה שמואל שהיה יושב לפני רב יהודה תלמידו משום שמיחה בשמואל" היינו שמואל נעשה תלמידו של רב יהודה.
3. מענין לציין שתוספות והגאונים פה ממשיכים את הספור של שמואל ורב יהודה באופן נוסף. בגמרא בבבלי שבת נה ע"א שמואל עונה לרב יהודה תלמידו בלשון הזו: אמר ליה, שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין, וכידוע על בית דוד נאמר, "כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו עשוק מיד עושקו. היינו, מי שאמור לשמוע אל האשה זה מר עוקבא- בג"ץ או בד"ץ – בית דוד שעליהם מוטל לשמוע אל זעקת דל. כך מסתיים הדיון במסכת שבת עם תשובתו של שמואל. אך לפי התוספות תשובה זו של הסרת האחריות לא התקבלה. הגמרא בבבא בתרא לא מקבלת את ה"תירוץ" של שמואל.
וכאן השאלה מדוע לא התקבל ה"תירוץ" של שמואל? התשובה כנראה טמונה בהמשך הפסוק במשלי, "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה".
ברמה ראשונית ההאזנה לזעקת דל היא לא בגדר של 'משפט', היא בגדר של 'צדקה', ובצדקה חייבים כולם, לא רק בתי המשפט.
ברמה עמוקה יותר האטימות לזעקת הדל היא החמורה- האנרגיה המושקעת במאמץ להתעלם מהזעקה שבין כך ובין כך מגיעה אל אזניך- הייתה בקלות יכולה לההפך לאמפתיה להקשבה ותו לא. שמואל מואשם על ידי תלמידו באטימת אוזן מזעקת הדל; לא סתם באי הקשבה, אלא במאמץ להתעלם.
4. קשה שלא להסכים עם התחושה אותה אתה מעביר שמעבר לכל הדברים יש כאן מאמץ לא להקשיב לזעקה. המאמץ להגן על העמדה, המוצדקת כביכול, מונע מלהביע ולו אמפתיה כלפי הזועקים. לא שמענו את ה'גדולים' מביעים אפילו אמפתיה כלפי הזעקה ועל דא בכינן! האם עד כדי כך פני הדברים?
5. חזק ואמץ.
חיים ידידי,
תודה על הערותיך מאירות העיניים.
בעקבות הערתך השנייה, שיניתי והוספתי את הדברים בגוף הרשומה.
אהבתי מאוד. לפעמים יש עניין לא רק להאיר חברה מבפנים, אלא גם להאיר עליה מלמעלה.
המעניין הוא שלעומת שבזמן חז"ל,היה מציאות של "תלמיד" שהעיר ל"רב",בימינו אין כזו מציאות,וחבל.
הרבה טעיות היו נגרמים אם היתה כזו מציאות.
האם ייתכן שהיפוך ההיררכיה העתידי בין הרב לתלמיד אינו (רק) תוצאה של רגישות אנושית גבוהה יותר, אלא דוקא של יכולת לימודית גבוהה יותר? כלומר, תלמיד המסוגל לשאול את רבו (כמו גם לשאול *על* רבו) מוכיח שיש לו כלים למדניים בריאים ונכונים יותר משל רבו, שתשובתו עצמה (ובה העברת האחריות למישהו אחר) מלמדת כי אינו ראוי ל"הנהגה" דתית, חברתית ומובהק מכל אלה – למדנית…
והערת שוליים – כל ניסיון ללמוד מטקסט קדום למציאות ימינו מחייב דרשנות מסויימת, וזו – כידוע – יכולה לשמש ידיים שונות. גם כאן, "זעקת הדל" יכולה להיות גם זו של אמהות אשכנזיות לבנות ההולכות ו"מתקלקלות" בעקבות מפגש מערער עם בנות ספרדיות, וד"ל ואכמ"ל.
בס"ד
מעניין, שבשם הציות לגדולי ישראל, קוראים לכולנו לצאת להפגנות המוניות, קריאה המופנית אלינו מעל דפי העתונות החרדית, וכולנו יודעים מנסיוננו הרב, שלפעמים מדובר בקריאה שהעסקנים בדו מלבם. אך אותם אלו שיזמו את ההפגנה, כשמופנית אליהם ק ר י א ה י ש י ר ה מגדולי ישראל – וכוונתי למנהלי הסמינרים למיניהם, והדברים ידועים – לקבל תלמידה זו או אחרת שנדחתה על ידם, מצפצפים צפצוף ארוך על הקריאה והבקשה.
על רקע מצב עניינים זה, קשה לקבוע מי נמצא למעלה ומי למטה אפילו בעולם הזה.
פעם ראשונה שאני באתר זה ומאוד התרשמתי מאמיתות המאמר.ברצוני לספר לך סיפור שקרה לי. עשיתי עבודה מסויימת למפלגת ש"ס בעלות 35000 ש"ח. ההזמנה נערכה בעל פה ללא חוזה כפי שנהוג בתחום בו אני עוסק. המזמין הפנה אותי למי שאמור לשלם לי. כשפניתי אליו לקבל השכר, טען כי אינו מכיר אותי, לא הזמין אצלי, לכן לא מחוייב לשלם, למרות שהוא ואלפי אנשי ש"ס נהנו מהשירות שלי. בצר לי החלטתי לנסות להגיע לרב עובדיה, לספר לו, ואז בודאי יורה לשלם לי, כל הנסיונות עלו בתוהו. הוא מוקף "עוזרים" המונעים להתקרב אליו כדי שלא ידע מי הם באמת ראשי ועסקני ש"ס. למזלי היכרתי בכיר במשרד הדתות, הוא שילם לי הכסף וניכה זאת מהכסף שמשרד הדתות מעביר לש"ס.