אחד המושגים עליהם משקיפים בני החברה המודרנית בניכור ובריחוק, כמייצגה המובהק אולי של מציאות עתיקה ופרימיטיבית שאבד עליה כלח, הוא המושג הקדום של 'גאולת דם', או 'נקמת דם'. נוהג קמאי זה, המצוי עד היום בחברות מוסלמיות, ולפיו בני משפחתו ושבטו של המת נוקמים את דמו השפוך, זאת גם כאשר המוות התחולל כתוצאה משגגה וטעות אנוש ובוודאי אם נעשה בִּצְדִיָה, נחזה לאנשי העולם המערבי המודרני כתמציתו המזוקקת של עולם ארכאי, המרוחק שנות אור מסדריה המשפטיים והמדיניים של חברה מודרנית ומתקדמת.

אותה הדמות הקדמונית והמיתית של 'גואל הדם', הרודף בחרב שלופה ובעיניים רוויות תאוות נקם אחרי הורג קרובו; האורב בציפיה דרוכה לשעת הכושר, מוזן מאמונות תפלות ונסער מריחה המשכר של הנקמה, נראית לבני זמננו כלקוחה מבמת חזיון תלושה ואבסורדית, שאין לה דבר וחצי דבר עם אורח חייהם המודרני, ועם השקפת עולמם הרציונלית והמהוגנת.

אך הנה, כמו בתחומים נוספים, לעתים נראה שבטחונם העצמי המוצק של אזרחי ההווה, באשר לשונותם ונבדלותם התהומית מן האנשים שהתהלכו על האדמה הזאת לפני אי אלו אלפי שנים, טעון בדיקה נוספת. נראה אולי שאלמנטים עמוקים בנפש האדם ובתרבותו אכן פושטים צורה ולובשים צורה, אך עדיין ניתן לזהות את המוטיב הבסיסי ואת השורש הקיומי גם במופעם הנוכחי.

הדברים אמורים כלפי התמסרותם של הורים שכולים, מי שאיבדו את יקיריהם בנסיבות טראגיות, לחיפוש ומציאת 'אשמים', לתביעה של מיצוי ועשיית דין עם ה'אחראים', לזיהוי גורף וברור של ה'ראש שצריך להערף', ולהפניית האצבע כלפי המנהיג שצריך 'לשלם' בכיסאו. בלהט היגון הצורב ותחושת חוסר הפשר המעיקה עד תהום, יש והם נסחפים להתבטאויות מרירות ותוקפניות נגד מי שהם מזהים כ'אשמים', כביכול היו אנשי הממשל מבקשי נפש ילדיהם לקחתה.

אסון הכרמל בהחלט לא היווה ההזדמנות הראשונה למחשבות מסוג זה. לעתים מזומנות אנו שומעים בני משפחתו של נפגע איבה מביעים 'הקלה' או חווים 'סגירת מעגל' כאשר נתפס או נהרג המפגע. דוגמא נוספת ושונה, היא התאגדותם של הורים שכולים ממלחמת לבנון השניה, בניסיון למנוע את כניסתו של מפקד אותה מלחמה לחיים הפוליטיים. קשה לעתים שלא לזהות, את אותו הצורך הקמאי, המהדהד עוד משחר ההיסטוריה, 'לנקום את הדם השפוך', 'לסגור את המעגל', 'להשיב את האיזון על כנו'. את שורשיה של תופעת 'חיפוש האשמים' ומאבקיהם המרים של הורים שכולים, יש לחפש אפוא לא רק במרחב פוליטי ומשפטי, אלא גם, ואולי בעיקר, במישורי תשתית עמוקים יותר, בארכיטיפים תרבותיים ואולי אף אנושיים, שאלפי שנים לא העבירום מן העולם.

אין הדברים באים ממקום של אמירה שיפוטית ושוללת, בוודאי שלא כלפי אנשים בשעת יגונם המר. כמו כן, אין הדברים מתכוונים להביע דעה ממשית בשאלת ה'אחריות' וה'מחדל' של גורמי השלטון, שנאמרו בה דברים לכאן ולכאן, וקטונתי מלהכניס ראשי בין ההרים. מה גם שלא ניתן לענות על שאלה כזו באמירה כוללנית וגורפת, שהרי ארוע ארוע ואופיו, 'מחדל' 'מחדל' וגורמיו, ולא ראי אסון הכרמל כראי מלחמת לבנון השניה. שורות אלה לא באו אלא לנסות ולהצביע כאמור על שורשיה העתיקים של תופעה תרבותית וחברתית, ולתת חומר צנוע למחשבה, על הדומה והשונה ביננו לאבותינו הקדומים.

ב.

מעניין אפוא להצביע על כך, כי דווקא בחברה החרדית, האמורה, לפחות לפי הדימוי, להיות נאמנה לקיומם של נוהגים קדומים ותפיסות קמאיות, (כפי שאכן מתקיימת 'נקמת דם' בחברות שמרניות אחרות), רווחת הרבה פחות, אם בכלל, תרבות 'חיפוש האשמים'. חלף זאת מובעת אמונה תמימה כי 'הכל משמיים', וכי 'לכל כדור יש כתובת'. לא המחדל והרשלנות האנושית הם הסיבה לאסונות טראגיים, אלא 'גזירה קדומה', ורצונו הנעלם של האל, הנשגב תמיד מבינתם של בני תמותה. גם כאשר ניתן להצביע על רשלנות כמעט ודאית בעטייה התרחש אסון, התגובה המקובלת בקהילה החרדית היא התעטפות באיפוק והבלגה, והצהרה על קבלת דינו של הבורא, 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט', שטעויותיהם ומחדליהם של בני אנוש הם רק הדרכים באמצעותם מתבצע רצונו ומתממשת מדת דינו. הנהג העבריין או הרופא הרשלן, הם לא יותר ממריונטות פסיביות בתיאטרון בובות קוסמי, שקצרה יד אנוש מלהשפיע על פעולתו .

הקצה האבסורדי של תפיסה כזו, הוא דטרמיניזם מוחלט, המסיר כל אחריות מכתפיו של האדם, שלמעשיו ולמחדליו אין בעצם כל משמעות, שהלא הכל כבר 'נקבע מלמעלה'. אין ספק כי דטרמיניזם כזה, המנוגד גם למסורת היהודית המכירה בערך עשייתו העצמית של האדם ('השתדלות'), סופו לחלחל, והוא כבר מחלחל, ממישור התגובה שלאחר המעשה, אל ההיערכות והעשייה המתבקשת קודם מעשה, והביטויים לכך בקהילה החרדית מצויים למכביר.

מתבקש אפוא, כמו בהרבה תחומים אחרים, 'שביל זהב', בין חיפוש אובססיבי לעתים אחר 'אשמים' ו'אחראים', ההופך ללחם חוקה של התקשורת אחרי כל אסון, לבין קידוש הפאסיביות בשם האמונה. ענווה וצניעות אנושית, בדמות ההכרה במגבלות יכולתו של האדם לתת 'מענה' ו'כיפת ברזל', ולמגן את עצמו לדעת בפני כל איום, אינן חייבות כמובן לנבוע אך מאמונה דתית. מצד שני, אסור שהללו יגלשו להצדקת שיתוק ממעש, ויהוו תירוץ להעדר עשייה.

במרכז הסערה ההופכת את הארץ, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים. 

רבים רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמיתי וכנה, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של 'ריאל פוליטיק' ואסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מתנהל ה'מאבק' וההתעקשות שלא לסגת אפילו כקוצו של יוד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. מיום ליום הקולות והאמירות היוצאות מחצרו נשמעות אבסורדיות יותר ויותר. אנשים שואלים את עצמם שוב ושוב, לאן בדיוק הוא חותר. מה הוא בעצם רוצה. האם באמת הוא חושב שהוא יכול ללכת נגד כל העולם ולנצח. לאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך נוצרות השלכות קשות במעגלים רחבים הרבה יותר.

שורות אלו נכתבו עוד לפני שהתפרסם מכתבו האחרון, בו הוא מצהיר על נכונותו לעמוד 'מול כיתת יורים' ולא לוותר על ההפרדה. ההתבטאות המוזרה הזו, בלשון המעטה, מכל בחינה אפשרית, המצטרפת לביטויים אחרים באותו מכתב שנזכיר בהמשך, יצרה גלי הדף של תדהמה ומבוכה, שעלו עשרת מונים על קודמיהם. אנשים צבטו את עצמם ושאלו, 'באיזה עולם הוא חי'.

כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' ברמה מסויימת שיש לקהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם לאדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.

[במאמר מוסגר: הדימוי 'הפתוח' של סלונים, הנחשבת כחסידות 'ליטאית' ו'מודרנית' לעומת חסידויות אחרות, יש לו מחד בהחלט על מה לסמוך, אך מאידך יש לציין את מסורת ההחמרה הנהוגה בקהילה זו בתחום המיני ובעניני אישות, החמרה המקבילה לעתים למה שקיים בחצרות כמו גור או תולדות אהרן, הנחשבות כידוע לקיצוניות בתחום זה. חומרות אלו, המבטאות מתח ועיסוק סביב הענין המיני, לא קיימות בצורתן זו בקהילות חסידיות אחרות, שלא לדבר על העולם הליטאי. השניות הזו היא אחד המאפיינים של סלונים. אני מציין זאת בקצרה כדי להסב באופן כללי את תשומת הלב לכך שמעבר לתיאור אישיותו ועולמו הרוחני של האדמו"ר הנוכחי, בהם אתמקד במאמר זה, יש חשיבות להכרת עולמה ומשנתה של 'סלונים' בכלל, אך כאמור לא ארחיב על זה כאן.]

השורות הבאות יהוו אפוא נסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ועולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך נסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את ליבם ומוחם של רבים.

נתחיל ברמה האישית, בנסיון לשרטט פרופיל פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדבידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני עלייתו לכס האדמו"רות, היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצילו של עולם פנימי.

לפני עלייתו על כסא האדמו"רות, שימש כ'ראש הישיבה' של סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו התמנה לאדמו"ר. תפקיד 'ראשות הישיבה' שימש האיתות המובהק של סימון 'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגייה השבועית, אותו מסר ביום חמישי ועליו התייגע רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם היו ממורמרים על כך, ויש שפירשו זאת כביטוי של יהירות והתנשאות. בודדים ממש קיימו איתו קשר אישי. כדי לשוחח איתו היה צורך 'להירשם' אצל אחד ממקורביו, ולהמתין 'בתור' חודשיים לפחות, משום שהזמן שאותו הקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, היתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו באמירת השיעור.

סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים בהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את קול שיחותיהם הקולניות, ולסגת הצידה ביראת כבוד.

הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח ורגישות עמוקה ליופי. מראה של זר פרחים טבעי וססגוני, או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת לליבו עד דמעות. מדי ליל שבת, היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מנין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד, משך את עיניהם של רבים, ושימש באותה תקופה אחד ממוקדי הענין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו, ולעתים גם את עצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחוייבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).

שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מסתורית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו, אף אחד מבני הישיבה כמעט לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים, שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומיה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האיטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר מבטו היה נעוץ תמיד בחלל התקרה.

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.

הוא חושב על המציאות בצורה מְתוּוֶכֶת וסימבולית. במידה מסויימת ניתן לומר כי הוא חי בעולם דמיוני, שבוי במושגיו שלו על העולם. את המבנים והקונסטרוקציות המופשטות שלו, הרוויות במושגים רוחניים, מיסטיים וחסידיים, הוא מחיל על בני אדם חיים ומורכבים ועל מציאות חמקמקה ודינמית, שבדרך כלל, מיותר אפילו לומר, רחוקה כרחוק שמיים וארץ מחלומותיו ודבריו. משהו חסר ביכולת שלו לראות את המציאות כהווייתה. אני כותב את הדבר הזה בבהירות ובוודאות שלמה. זהו אולי קו האופי הבולט ביותר באישיות שלו.

קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת 'סלונים', אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.

תופעה שבלטה בשיחותיו היא שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. יותר מזה אני רוצה להתעכב על מה שהדבר הזה שיקף אצלו: התמכרות למילים. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות קולו היה נחנק מהתרגשות, כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, כמו למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, הקינה 'ציון הלא תשאלי' של ריה"ל.

כאדם מקורי ואורגינלי, המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים, שאינם אלא חיקוי דהה וחיוור של אבותיהם, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר, 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו אפילו התרעם על כך, וראה בכך מחיקה והתעלמות מזכר האב, מי שבנה את החצר ממסד ועד טפחות, וְהוֹרִישָהּ לבנו בכורו על מגש של כסף. אין לי ספק, שהוא התמודד בדרכו שלו עם צילה של אישיות כל כך דומיננטית וריכוזית כאביו, אך הוא בהחלט הצליח לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.

דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על אותם אנשים שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם להשם'. ספר 'המספיק לעובדי ה' של ר' אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': 'העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו'. או למשל, 'היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם'. וכהנה רבות. בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.

מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, קולו היה ניצת כאשר היה מדבר על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו, והוא קם ועשה מעשה. בהקשר זה היה רגיל לצטט את לשונו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, בספרו 'פרי הארץ': "מה לו לזה להפקיר את עצמו על קדושת שמו, והלא נחת רוח היא לפניו בתכלית אהבה בתענוגים". בשיחות ליל פורים, שהיוו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים, מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני, ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.

שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שֶבְּעֵינֵי עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.

כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם איתו הם פשוט לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. אף אחד לא הטיל ספק בסגוליות המיוחדת של אישיותו, אך סימן השאלה המשמעותי היה, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם עניני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יתמודד למשל עם 'קבלת קהל' רצופה של כמה שעות ביום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר, בפרט בקהילה המונה למעלה מאלף חסידים, דבר שלא הסכין לו מעודו. מהר מאד החששות הללו התבדו. ניכר היה בתחילת האדמו"רות, כיצד כביכול צילו הכריזמטי של אביו יורד ממנו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של אביו. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים, כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כח הבן מכח האב'.

בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו היטה שכם והיה כידוע פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים, ושימש ידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא כאמור באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מהעולם וחורגים אל האור האלוהי. כאמור הוא גם בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיבידואלי. אך זהו לא רק ענין של אופי: חשיבתו סולדת ובזה לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדת בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. ממקורות מוסמכים שמעתי ציטוט מפיו, המתייחס לוויכוחים שהיו לו עם אביו בנושא. לפי הציטוט ששמעתי הוא התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכל שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, בה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות, והסיוע העקיף שנתנה לביצועה.

גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק באנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.

מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיין באצילות וברוך. הנהגתו 'נסיכית' ו'מלכותית', רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדביקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוּכָּר, החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה. 

כל מה שתיארתי כאן, שופך כמדומה אור על מקורות השראתה של האישיות העומדת במרכז הסערה, ומאפשר להתחיל להבין 'מה קורה כאן'. אך עדיין לא הגעתי לנקודה המרכזית של דבריי. אני מבקש לעמוד כאן על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לאותו ציטוט מהזוהר על 'כנישתא חדא' [קבוצה אחת], שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הֵבַנוּ וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו ובכלל. אהבנו בעיקר את הצליל המסתורי של דבריו, שכאמור היו לוקחים את שומעיהם לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.

עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של שנת תשנ"ג, שיחה שהיכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה. דבריו בשיחה זו שופכים אור על תפיסתו המיסטית והאפוקליפטית את התקופה שהוא חי בה.

שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. זה היה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו מתוך בכי חנוק וסוער, והיה בהם גילוי לב וסערת נפש, שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות, שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.

את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושָׁקֵט, בציטוט מדרש על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר ועל נס פורים. וזה לשון המדרש: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך המדרש מקשר את הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר לחושך המוחלט השורר טרם עלות השחר, ואסתר היתה 'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשיכה'.

השיחה התארכה כשעה וחצי, ואין בידי כרגע רשימות או הקלטות ממנה, ויתכן בהחלט שהמבנה כולו חשוב להבנת הדברים. מכל מקום, אעלה כאן את דבריו בסיומה, בהם השווה את תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מאידיש כמובן):

"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה. [כוונתו לתקופת החילון]. היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'! – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא היתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".

"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה".

"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה, עד שתחפץ…"

שוב ושוב חזר על המשפט האחרון, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין, עד שתחפץ, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים.  

והנה, וכאן מגיע העיקר, תקופה מסויימת לאחר שנשמעה שיחה זאת, עברה השמועה כי הוא ביטא באזני מקורבים את אכזבתו, על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה, שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, בכדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.

לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאד כפי שנקל להבין, לולא כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, היה בן לוויה קבוע לשיחותיו.

אם מישהו עדיין לא הבין, אז נבהיר את זה בבירור: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו האזניים עשויות להיות כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידיאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשמרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. באופיו הוא נעדר חוש פרגמטי, ואיננו יודע סודה של פְּשָרָה עם המציאות. חשיבתו היא מופשטת, מרחפת מעל ממשות החיים. הוא חי כאמור בעולם של אידיאות וסמלים, מילים ורעיונות. געגועיו וכיסופיו מנעוריו כל הימים, הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מוֹרָהּ וּמַנְהִיגָהּ של 'כנישתא חדא', החבורה הסודית והנסתרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.

בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות, הוא מדבר על האינטרנט כעל משהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד איתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בעניני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצרכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כח טומאה מיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם  החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא, לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".

במכתב הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את סודו המשיחי, ואת תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל וכלל לא הענין. יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טראגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי, עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הטרגדיה מתחילה עוד קודם לכן: דִימוּיָיו הגבוהים והאידיאליים על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם המחוספסת והממשית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. הנתק שלו מהמציאות האמיתית שלהם היא בדיוק אותו הנתק שאיפיין אותו, כאשר חיכה עד בוש לאחר פורים תשנ"ג, שיגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. אף אחד כמובן לא בא. הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם כיום של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם הם בדרך כלל מורגלים לחזור עליהם בפיהם, ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות.

ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות נסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. העדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו, זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים, וסגרה אותו מהעולם החיצון, בועה אותה הוא רואה בדמיונו כמקיפה גם את חסידיו.

קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שני שפות שונות לחלוטין, ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים זה לזה, אשר לא ידברו איש את שפת רעהו. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה (!!!), על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. בְּאֵלוּ מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.

החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, אותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוס בשלמות את טענותיו הקשות.

הקרבנות האמיתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה בכלל לתודעת הציבור. סִבְלָן נמשך כמובן גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי כל כך מתעקש, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שָׁם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון, כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.

מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא היתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב, אין אפילו טיפה אחת של רוע, וגם לא יכולה להיות. מה שכן יש לו, זה כשל עמוק בתפיסת המציאות. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים, בתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והַקְדוֹשָה של חסידי סלונים, ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה, זה כמובן הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים.

א.

אחרי שצבטנו את עצמנו שוב ושוב בימים האחרונים ושאלנו, האם זוהי 'יהדות' ו'חסידות', האם אלה 'רבנים' ו'אדמו"רים', אני מבקש להזמין אתכם לקריאה תלמודית צנועה בסיפור חכמים, שתאפשר לנו מבט צלול ובהיר, ותשמיע באזנינו קול יהודי אמיתי. 

ב.

התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, מספר לנו על 'ביקורו' של אחד החכמים בעולם האמת, ועל מה שיש לו לספר כשהוא חוזר משם. (תרגום ופרשנות בסוגריים מרובעות):

"יוסף בריה דר' יהושע חלש. [יוסף בנו של רב יהושע חלה]. אינגיד [התעלף ויצאה נשמתו]. [כאשר קם מחוליו] אמר ליה אבוה, מאי חזית. [שאל אותו אביו, מה ראית].  אמר ליה, עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. [רש"י: אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן, ראיתי שם שהם למטה. ותחתונים למעלה, ראיתי עניים שהם בינינו שפלים, שם ראיתים חשובים]. אמר ליה, עולם ברור ראית".

המסר שמביא איתו יוסף בנו של רב יהושע בשובו מהעולם ההוא, הוא כי לא בהכרח מי שחשוב ומוערך כאן בעולמנו, הוא החשוב באמת, ולא כל מי שתופס כאן מקום של כבוד, אכן ראוי לו בקנה מידה נכון ומהותי. וגם להיפך: מי שאנחנו עוברים על פניו בחוסר תשומת לב ולא טורחים להעיף לעברו מבט, עשוי לתפוס מקום של כבוד בעולם של ערכים אמיתיים.

במענה לתמיהה וההשתאות שמביע יוסף בנו על ה'עולם ההפוך' שנגלה לעיניו, המנוגד באופן קוטבי לכל מה שהוא מכיר, מעמיד אותו  אביו רב יהושע על ההגדרה הנכונה; 'עולם ברור ראית'.

ג.

נפנה עכשיו אל ה'תוספות', פרשנותם הקדומה של הראשונים לתלמוד. 'תוספות' מביאים מסורת מסתורית ומפתיעה, המבקשת לפענח ולהורות באצבע, מי הם אותם ה'עליונים למטה'. מי הם אותם החשובים וה'עליונים' בעולם הזה, ששם למעלה, ב'עולם הברור' והאמיתי, חשיבותם ניטלת מהם, והם יורדים בדרגתם 'למטה':

"פירש רבינו חננאל, שאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב, שעולם הפוך היינו שראה [את האמורא] שמואל, דהוי יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה [שישב לפני רב יהודה תלמידו], משום דמיחה ביה [משום שמיחה בו], גבי ההיא איתתא דאתיא וצווחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה ואמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל".

המסורת הקדומה שמביאים 'תוספות', ומתארים אותה כ'קבלה ביד הגאונים רב מפי רב', מפנה אותנו אפוא לסיפור אחר בתלמוד, במסכת שבת (נה.). נצעד אם כן לשם, בעקבות ה'תוספות':

"רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל [רב יהודה, ישב לפני שמואל, ולמד ממנו תורה]. אתאי ההיא איתתא, קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. [באה אותה אשה וצווחה לפניו, כנראה על עוול שנעשה לה, ולא השגיח בה, לא התייחס אליה.]. אמר ליה, לא סבר ליה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. [אמר לו רב יהודה לשמואל, האם אין סובר אדוני את הפסוק, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה]".

שמואל העוסק בתורה עם תלמידו רב יהודה אינו מוצא לנכון להתייחס לצעקתה של אשה מרת נפש המתפרצת ללימודם ומוחה על עוול שנעשה לה, ומבקשת את התערבותו של החכם. רב יהודה תלמידו תָּמֵהַּ על כך, ומכנה את רבו באופן מרומז, 'אוטם אזנו מזעקת דל'.

הסיפור המסויים הזה ממסכת שבת, מביא אפוא לכך, שלפי המסורת הקדומה שמביאים 'תוספות' במסכת בבא בתרא, שמואל, מגדולי אמוראי בבל ומאבות התלמוד, מתואר בבחינת 'עליונים למטה'. כאן בעולם הזה, שמואל הוא הרב, ורב יהודה הוא התלמיד. אך בעולם האמת מתחלפים המעמדות. רב יהודה הוא הרב, ושמואל, שאטם אזנו מזעקת דל, הופך להיות תלמידו.

בדרכם הקצרה והתמציתית, מבטאים חכמינו הקדמונים את המסר החד והנוקב, ואת האמירה הביקורתית המציבה סולם ערכים מוסרי.

[ובמאמר מוסגר: בשונה מהספרות הביוגרפית השבלונית בת זמננו על 'גדולי ישראל', המתוארים בפיה כמלאכים, כלילי שלמות וחסיני טעות, המסורת היהודית האמיתית, החל במקרא, והמשך בספרות חז"ל הענפה, יודעת לתאר את דמויות המופת שלה כבני אדם אמיתיים, מורכבים ורב צדדיים, היודעים לבטא גדולה וחכמה, אך עלולים בהחלט לחולשה וטעות].

ד.

אלו העומדים עם הסרגל בידם, ומחלקים את העולם ל'עליונים' ו'תחתונים', 'מטעמים דתיים' כמובן, רק מטעמים דתיים, משוכנעים שיש להם את מלוא ההצדקה והזכות להגדיר ולהדיר, אינם מעלים אפילו על קצה דעתם, עד כמה הפוך הוא עולמם. טחו עיניהם מראות. 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'.

כמו עכשיו, גם אז, היה זה 'שמואל', שהעדיף להתרכז בעולמו הפרטי, להתכנס במעגל הפנימי שלו, ולאטום אוזן לזעקת דל. בימינו, למרבה הצער, לא רק שהחכם 'אוטם אזנו מזעקת דל', אלא שלעתים רבות מדי העוולות נעשות בשמו ובשליחותו של החכם והרבי, והוא מסרב להיישיר מבט אל הצד השני, לשמוע את צעקתו, להקשיב לקובלנתו. לידו של שמואל האמורא ישב תלמיד חריף, 'שיננא' כפי שרבו מכנה אותו בהמשך, שלא היסס למתוח ביקורת ולשאול שאלות נוקבות. בימינו, הרבי מוקף בגבאים ו'מקורבים' למיניהם, מלחכי פינכה ואומרי הן, ועולמו סגור וחתום לקולות אחרים מן החוץ. האשה הבוכיה ודמעתה על לחיה, לא יכולה אפילו להיכנס.

אל נא ניתן ל'קול העם ברעה', לרוקדים והמחוללים סביב העגל ומכריזים 'אלה אלוהיך ישראל', להפוך עלינו את עולמנו הברור. כסאו המרופד של אדמו"ר, איננו מעניק חסינות מעיוורון ואטימות מוסרית, ומסתבר שלפעמים אפילו ההיפך. נייחל ונקווה ליום שבו יִפָּקְחוּ עיניים עיוורות, וקול האמת והצדק יחדור מבעד לחומות. 'ואשיבה ידי עלייך, ואצרוף כבור סיגייך, ואסירה כל בדילייך. אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה'.

בתגובה לרשומה הקודמת כתבה 'רחלי' את הדברים הבאים, והיא כמובן לא היחידה שהעלתה תהיות מסוג זה: "אני מחפשת מישהו שיסביר לי איך זה שהחרדים בטלויזיה טוענים שאין כאן הפלייה כי יש ביניהם גם ספרדים. האם יש כאן חוסר הבנה? האם יש היתממות? מה הולך? איך יתכן שספרדים הלכו לכלא ואומרים שיש הפלייה נגד ספרדים? אני לא מתריסה, אני פשוט לא מבינה".

מעניין, אך רק אחרי שקראתי את תגובתה של רחלי ועברתי שוב על דבריי, הבחנתי כי אכן לא היה בהם כל איזכור, ולו במילה, למונחים והאקסיומות שהציפו את השיח הציבורי בימים האחרונים; גזענות או הבדלי תרבות, פער עדתי או דתי. כנראה שאכן הדברים שלי נכתבו ממקום שונה, מקום שבו כל המונחים הלעוסים האלה, שכבר הפכו לקלישאות חבוטות ונדושות, פחות רלוונטיים. אני מבקש אפוא לכתוב כמה מילים על המקום הזה.

ובכן: כל השיח הזה, שבמסגרתו מציבים איזשהו שד מסתורי ששמו 'גזענות', ועכשיו נגזר עליך לנהל את הוויכוח בגבולות האלו בלבד; כן גזענות או לא גזענות, הבדלים עדתיים או  'פערים דתיים', (אפשר כמעט לחשוב שמדובר בדת אחרת). והלמדנים מדקדקים בהגדרתה המדוייקת של 'גזענות', משל היתה אתרוג לפני סוכות או סוגייה בגמרא, כפי שהם רגילים אולי לעשות גם בזמנים אחרים, כשהדיון התיאורטי מחליף את המציאות. והדוברים מְשַחֲקִים בְּמִסְפָּרִים כאוות נפשם, בכדי לומר כשרים אנחנו; ובכן, כל השיח התלוש והנדוש הזה, פשוט נראה לי בלתי רלוונטי בעליל.

צר לי מאד ויסלחו לי כל המתדיינים וּמְחַלְקֵי החילוקים, אבל האפשרות השניה ממש לא נראית לי יותר טובה, והיא לא מעניקה בעיניי שום 'הכשר'. אין בי הרבה כבוד ל'קדושה' וה'טהרה' המהוללות האלה, שבשמן הושיבו ילדות מאחורי מחיצה כמנודות, ושבחסותן מותר, ואפילו מצווה, להתנשא ולפסול, ללעוג ולזלזל לכל מי שמעט שונה ממך, במוצאו ובצבע עורו כמו גם באורח חייו והתנהגותו הדתית. זה לא ממש שונה בעיניי, ולמען האמת ההבדלים בין סוגי הַהֲדָרוֹת הללו לעתים רבות חמקמקים למדי ובלתי מדידים בעליל, כפי שעמד על כך יפה תומר פרסיקו. אני מסרב אפוא להתרגש מה'חסידות הצרופה' הזאת, שתחת דגלה הפיצו בתקופה האחרונה כל כך הרבה מחלוקת ושנאה, הרחקה וניכור.

אז אכן, מיעוט של בנות מהמגמה 'החסידית' הן ממוצא מזרחי. זה אומר  בעיקר שהאליטה הלבנה מוכנה לקבל אל קירבה, וגם זה בקושי, את מי שה'סְפָרַדִיוּת' שלהם פחות בולטת לעין, פחות נוכחת. את מי שהצליחו לסגל לעצמם את ארחותיו ואת שיגו ושיחו של האדם הלבן, אדוני הארץ. את מי שאימצו את המבטא והקודים, הלבוש והסגנון. הם משלנו, הם 'הספרדים הטובים', הספרדים שעברו 'גיור לחומרא' לדת אשכנז, הדת השלטת. שהרי כבר אמר מי שאמר, יש שחור ויש מוקה, וגוונים רבים לאפור, וזה כידוע כלל גדול בתורה.

למותר לציין כמובן, שאף אחד מן ההורים החסידיים, לא ישדך את בנו בבוא העת, עם בתו של הורה 'ספרדי', אפילו זו שנבדקה בשבע חקירות ובדיקות ונמצאה כשרה ללמוד במגמה 'החסידית' הטהורה. גם לא עם בתו של אלמליח הייצוגי למופת, שנבחר לשאת דברים לפני ההמונים בירושלים, בכדי להמחיש את כשרותה של ההפרדה, והצליח אכן למלא את שליחותו ולבלבל בדרך כמה אנשים טובים. בכל זאת, אל תגזימו, יש גבול.  

ומה שעוד 'המיעוט הספרדי' הזה אומר, שאפילו החסידים הנלהבים הללו הבינו שהם לא יוכלו ליצור כיתות על טהרתה המוחלטת והסטרילית של העדה הנכונה. משהו ממה שקורה בחוץ, אי שם בעולם החדש, מגיע למרות הכל לאזניהם. ואולי גם היה צורך בתלמידות הנוספות לצרכי רישום ותקציב, משום שפשוט לא היו מספיק תלמידות 'אשכנזיות' בכדי למלא את המכסה. גם כך דווח שהכיתות ב'מגמה החסידית' היו קטנות מן המקובל. אפשרות נוספת, שמישהו פשוט התקשה לשאת את הרוב המזרחי הדומיננטי בבית הספר, ועכשיו כשהרוב בכיתה הוא אשכנזי, הושגה המטרה. כך או כך, יש להניח שאם האפשרות של יצירת כיתה 'חסידית' 'טהורה בתכלית' היתה בידם, זה בהחלט היה קורה.

ועוד מילה על טענת 'אנחנו לא גזענים': מי שמכיר קצת את השיח החרדי, יודע עד כמה משעשע יכול להיות העדר הרפלקסיה העצמית במחוזות אלו. אנשים יכולים לטעון בשיכנוע עצמי מדהים, 'אנחנו גזענים? אנחנו?', ובאותה נשימה להשמיע ביטויים שהַקֶשֶר ביניהם ל'פוליטיקלי קורקט' בסיסי הוא אפילו לא מקרי. או במילים אחרות: "אנחנו גזענים? מה פתאם? זה פשוט צבע העור שלהם שלא עושה לנו נעים בעין, ובכלל כל המנהגים האלה שלהם…". לסיכום, לא בטוח שהדוברים הללו מבינים תמיד את משמעות המילים שהם מגלגלים בפיהם, ואני כמובן לא אומר את זה בנימה שיפוטית. פשוט לא לימדו אותם על זה בבית הספר. 

אז כן, אני יודע, בעידן הרב תרבותי המופלא שלנו אסור באיסור חמור לזלזל בשום נוהג של אף אחד, יהא הביזארי וההזוי ביותר, פן נואשם ב'התנשאות', או סתם בבורות וצרות אופקים. הכל הכל זה 'פערים דתיים' מסתוריים ומקודשים, שֶמַה אנחנו עמי הארצות מבינים בהם. וכי שִינַנוּ אי פעם כהוגן את הלכות הכפתור העליון בחולצה, הלא זהו 'הכפתור האדום' בכבודו ובעצמו, או האם למדנו על בוריין את דיני הגרביים, לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כל מנהג ואיסור מומצא שזה מקרוב בא, הופך להיות קדוש באלפי קדושות, הלכה למשה מסיני, ואוי לנו אם נעיז לדבר בו סרה, גם כאשר כולנו יודעים שההלכות החדשות הללו, – פרי באושים של הקצנה דתית ההולכת וכובשת כל חלקה, ללא כל קשר לתורה והלכה, וסיבותיה הנסתרות בצידה – , נולדו אתמול בבוקר במוחו הקודח של עסקן משועמם ותאב מעש, ועכשיו הן כבר מועלות לדרגת 'יהרג ואל יעבור' .

אז נחמד לעתים להשתעשע ברב תרבותיות, ולהרגיש כמה אנחנו נאורים ומכילים. אבל במקום שבו השבטים האלה, וסליחה על הדימוי הבוטה, מתחילים לאכול זה את זה, מישהו צריך לקום מכורסת הצופה הנוחה, ולעשות מעשה של 'הצלת עשוק מיד עושקו'. שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

והנה מאמר מצויין של דוד פרנקל, הנוגע בדיוק בנקודה זו, ומנתח את הספין של 'הפער הדתי'.

הנה הן, 'הילדות החסידיות', נפרדות מאבא, שחובש 'שטריימל' על הראש ולובש קפוטה פרחונית לכבוד האירוע 'החגיגי', כמו בשבת, כמו בחתונה. הנה הן, הילדות הקטנות, שמרעישים עליהן את העולם, ש'הכל בשבילן', שהרי 'אנחנו בשביל הילדות שלנו ובשביל החינוך שלהן נעשה הכל, אבל הכל'. הנה הן הילדות, מפוחדות, בוכיות, מבולבלות עד לשד עצמותיהן, מותשות מיום של טירוף. לא מבינות דבר, לא יכולות להבין. הנה הן, רועדות, אבודות, מול ההמון השואג באקסטזה, מול השוטרים הזרים והמאיימים. אמא לא כאן, לא לידן, לחבק ולהרגיע, ואבא הולך לבית סוהר, כי 'שלטון הרשע' שמישהו כל כך אוהב לברוא ולהעצים בדמיונו, משליך אותו לכלא. כמו ברוסיה, כמו בתקופות אפלות בהיסטוריה. ככה אפילו הרב'ה אמר. אותו רבי, שבתקופות האחרות בהיסטוריה, עליהם הוא כל כך מתרפק, היה עשוי להיות מוצא להורג על המרדה כה בוטה נגד השלטון, ובוודאי היה נשלח לכלא בעצמו, לצד חסידיו, ולא לכלא חמש כוכבים של מדינת ישראל הדמוקרטית והמודרנית, אלא למקומות קצת פחות נעימים. וכאן, במדינת היהודים החפשית, שאבותיו לא יכלו אפילו לחלום עליה, שערה משערות זקנו הלבן והצח לא נפגעת. והוא יכול לעמוד מול חסידיו ולהגיד ככל העולה על רוחו, אפילו להגיד שכאן זה כמו רוסיה. כי מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית, המאפשרת חופש ביטוי, ובוודאי שהיא חוששת לפגוע בכבודם של אדמו"רים ורבנים. נשגב להבין, מהיכן שואב רבי ומנהיג בישראל השוואות כל כך מופרכות. מה זה אומר על טיב תפיסת המציאות שלו, אותה תפיסת מציאות שבאמצעותה הוא מקבל את ההכרעות בפרשה העגומה הזו.

רבי יקר, כדאי שתדע: בזמנים ההם, שאתה חוזר ומזכיר, יהודים לא הובלו לכלא בשירה וריקודים המוניים ובתיאום עם המשטרה, - או יותר נכון הק.ג.ב -,  בקשר למפגינים שיבואו. ממש לא. והם גם לא התמקחו עם שירות בתי הסוהר על כמות הסיגריות שיוכלו להכניס. וגם לא הגישו להם לפני 'השלכתם' לכלא עוד ועוד סולמות לרדת מהעץ, ושליחים לא רצו הלוך ושוב והתחננו לפניהם לקבל הצעות פשרה, שנדחו באטימות ובגאווה. והם לא הובלו לשבועיים בכלא, אלא לפרקי זמן קצת יותר ארוכים. לפעמים גם, בעצם הרבה פעמים, ארוכים לנצח.

והנה כאן עומד אברך, ומספר על הסבתא שלו ברוסיה שהוברחה כילדה קטנה מהבית בכדי לקבל חינוך יהודי, 'ועכשיו גם הנכדה שלה בארץ ישראל עוברת אותו דבר'. חבל שהסבתא שלך, אברך תמים, לא יכולה לקום מקברה ולנזוף בך על דברי ההבל הללו, עשבי פרא שוטים, על אדמת בּוּרוּת עמוקה וחשוכת מרפא. אבל בעצם, מה לנו כי נלין על אברך זה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי קיר. ואם רבי שיבש משנתו, חייא מנין ידע לתקנה.

הנה הן הילדות, והנה גם מורתן שמלווה אותן, מסברת את אזניהן, מנסה לשווא להרגיע, 'נכון שאנחנו צריכות להיות שמחות? זה יום גדול'…  אבל הן לא ממש משתכנעות, אין להן שום סיבה בעולם להשתכנע. ספק אם אפילו את עצמה היא משכנעת. והבכי גובר, עולה, נישא מעל כל הקולות של הגברים הגדולים, החכמים בעיניהם, שמפגינים ממול, וקוראים לאלוהיהם בקול גדול. לא נכון, מורתי, אנחנו בכלל לא צריכות להיות שמחות, והיום הזה הוא יום עצוב מאד. יום של תוהו ובוהו, חושך ואפילה גדולה.

לילדות הקטנות האלה, לגיטי ולפייגי, נחמי וצביה, שהלב נשבר ונכמר למראן, מוקדש השיר הבא, בתקווה ובתפילה, כי ימצאו את הכוחות בבגרותן, להתמודד עם העולם האבסורדי והמבולבל שהן גדלות אליו. עולם שבו אבא מעדיף להיפרד מהן ולשבת בכלא, כדי שהן לא תלמדנה שבועיים ימים עד לסיום שנת הלימודים, עם אביטל ועם אודליה, שכנותיהן לבנין, וחברותיהן לספסל הלימודים בשנה שעברה. עולם שבו מדינת היהודים, שמספקת להן כלים ומרחב שלאף אחת מהסבתות שלהן לא היה בילדותן, היא 'שלטון עויין ואכזר', כי היא לא מתיישרת בדיוק, אבל בדיוק, לפי הגחמה האחרונה של רב פלוני או אדמו"ר אלמוני, וכי היא דואגת, אבוי, גם לכבודן המושפל ולזכויותיהן של ילדות יהודיות אחרות.

בשמלה אדומה

בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל הרי הגעש וכל הסערות
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה

החיות עצרו מרוצתן
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל האריות וכל הנמרים
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה

האותיות עצרו את השורות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל הספרים וכל המחברות
חיפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה

בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל התותחים וכל החיילים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

וכל הרי הגעש וכל הסערות
וכל האריות וכל הנמרים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

(בגירסא מאוחרת יותר מופיעות השורות הבאות:)

את לא מבינה, את סתם ילדה קטנה,

מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך,

אל תהיי תמימה.

בתקווה לימים אופטימיים יותר.

קהילת לייבניץ היא קהילה חסידית ידועה ונכבדת בישראל. על שורותיה נמנים כאלפיים בתי אב, הפזורים ברוב הריכוזים החרדיים בישראל.

האדמו"ר הקודם מלייבניץ, ר' שלמה חיים רוזנברג, מייסד בית לייבניץ בארץ ישראל, וצאצאם הביולוגי וממשיכם הרוחני של אדמו"רי לייבניץ הקודמים במזרח אירופה, נפטר בשיבה טובה לפני כעשר שנים. בהתאם לצוואתו, יושב על כסאו בנו הבכור, האדמו"ר הנוכחי מלייבניץ, ר' נפתלי רוזנברג.

דמותו הנערצת והלבבית של האדמו"ר המנוח, חקוקה בליבם של חסידי לייבניץ, צעירים כמבוגרים. רובם ככולם, רואים לעצמם זכות וחובה קדושה, לקרוא לבנם הנולד להם בשמו של הרבי, שלמה חיים. קשה למצוא יוצאים מן הכלל בענין הזה. עשרות רבות של תינוקות בנים נולדים מדי שנה בקהילת לייבניץ, (גם בנות כמובן…), וכמעט בכל מעמדי הברית, נשמעת ההכרזה על ידי האב הטרי והנרגש, 'ויקרא שמו בישראל… שלמה חיים'. 

קהילת לייבניץ מורכבת כאמור ממאות בתי אב, בתוכם בולטות מספר משפחות ענפות, המהוות את 'לוז השדרה' של הקהילה. משפחות אלו ותיקות ומושרשות בקהילה. אבות אבותיהם של משפחות אלו, יצקו מים על ידיו של האדמו"ר הראשון מלייבניץ, מייסד השושלת, אי שם במזרח אירופה של תחילת המאה התשע עשרה. משפחות אלו, מלבד שורשיהם המוצקים וההיסטוריים בחסידות, ניכרות ובולטות גם במימד הכמותי. כל אחת מהן מסתעפת לעשרות בתי אב, לעתים למעלה ממאה, ומונה בנים ובני בנים, נכדים ונינים. משפחות כאלו, למשל, הן משפחות  טננבוים, שפיצר, וגוטמן.

חסידות לייבניץ מקיימת מוסדות חינוך ברחבי הארץ. בריכוזים השונים של חסידי לייבניץ קיים 'תלמוד תורה' של החסידות לבנים, בו מתחנכים ילדי הקהילה. גולת הכותרת של מוסדות לייבניץ והמוסד המרכזי של הקהילה, היא ישיבת 'אהל דוד' – לייבניץ, הממוקמת בירושלים, בסמיכות לחצר האדמו"ר. רובם המכריע של צעירי לייבניץ נשלחים על ידי הוריהם ללמוד בישיבה המרכזית, לתקופה של שבע שנים לפחות, למען יספגו אל נשמתם בשנות נעוריהם את עולמה הרוחני והווייתה של לייבניץ.

התוצאה המתבקשת והבלתי נמנעת של התהליך שתיארתי הוא כזה: בדור החדש והעולה של החסידות, המורכב עכשיו מילדים צעירים, אך יְמַלֵא בשנים הקרובות את ספסליה של ישיבת לייבניץ, ישנם מאות ילדים, ששמם הפרטי הוא אחיד, 'שלמה חיים'. יתירה מזו: כתוצאה מהדומיננטיות הכמותית של שמות משפחה מסויימים, ילמדו בישיבה עשרות נערים ששמם הפרטי ושם משפחתם יהיו זהים לחלוטין. כאלה למשל יהיו השמות, שלמה חיים טננבוים, שלמה חיים שפיצר, ושלמה חיים גוטמן, שכל אחד מהם יהווה  שמם של עשר תלמידים בישיבה לפחות, ומן הסתם אף יותר .

צריך לומר, שמציאות כזו מעקרת לחלוטין את עצם מושג ה'שֵם', המהווה אחד היסודות הבסיסיים והקמאיים של הציוויליזציה האנושית. 'שֵם' נועד, מעצם טבעו וברייתו, לזיהוי, מיון, והבדלה. אדם כי יכנס בעוד מספר שנים להיכלה של לייבניץ, ויזרוק לחלל האוויר את השם 'שלמה חיים', יזכה מן הסתם בתגובה לעשרות פנים שיסתובבו אליו בשאלה ובתהייה, שמא נתכוון אליהם. כאמור, גם הוספת שם המשפחה לא תשפר בהרבה את המצב.

החברה החרדית מתמודדת אולי עם אתגרים קריטיים וממשיים יותר, אבל מסופקני אם ניתן למצוא המחשה ציורית חדה כל כך, למחיקתה של זהות אישית, ולשיטוח קולקטיבי, ולו ברובד חיצוני וסמלי, של הבדלים אלמנטריים ומתבקשים בין איש לרעהו. כולם כולם כבני מרון, בני בלי שם, על הטורבינות בשולחנו של הרבי.  

בשירה המפורסם כותבת זלדה, 'לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו'. במציאות שתיארתי כאן, אין 'שם לכל איש'. להרבה אנשים, הרבה מדי, יש שם אחד, אחיד.

א.

פטירתו של הרב מרדכי אליהו, ואופן סיקורה בתקשורת הדתית והחרדית, 'הציפה' אצלי מחשבות שהיו לי בעבר בהקשרים אקטואליים דומים; פטירתם של רבנים ומנהיגים רוחניים, והאופן שבו זו נחווית ונתפסת בחברה החרדית.

תופעה ייחודית לתקשורת החרדית, המשקפת בענין זה את החברה שבתוכה היא פועלת, היא התיאור של פטירת רבנים ומנהיגים רוחניים, במונחים אפוקליפטיים כמעט של אסון ושבר נורא. כשאתה קורא את מודעות האבל הזועקות מרה ואת הכתבות העמוסות בביטויי הלם ואובדן, מתקבל הרושם כאילו הכותבים שמעו לראשונה על הרעיון המפתיע שאנשים פשוט מסיימים את חייהם בגיל מסויים, מי פחות מי יותר, ושכך הוא דרכו ומנהגו של עולם, דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. הנפטר התורן יכול להיות ישיש מופלג ובא בימים, שחתם חיים עמוסי פעילות ויצירה והעמיד תלמידים ובנים הרבה, זה לא ישפיע במאום על מינוני היללה והנהי, השוד והשבר.

דוגמה קיצונית הממחישה היטב את דברי, היא מסע ההספדים והאבל ההמוני, שהתחולל בקהילה החרדית אחרי פטירתו של הרב שך, לפני שמונה שנים. הרב שך זכה כידוע לאריכות ימים חריגה, והוביל בשנות התשעים שלו פעילות ציבורית ענפה, באופן מעורר השתאות. המספידים הבוכיים וקהלם הקשוב, חשבו כנראה שהוא היה זכאי לחיי נצח. אחרת קשה להסביר את דבריו של דרשן פלוני, שעורר את הציבור ל'חשבון נפש' ול'פשפוש במעשים' בעקבות 'האסון הטראגי' שניחת משמים.

אפשר כמובן לפטור את כל זה כענין שמן השפה ולחוץ, שהרי הפער בין פאתוס לחיים, בין מליצות גבוהות למה שאנשים חושבים באמת, קיים גם בתחומים נוספים. זווית ראיה נוספת לפרש באמצעותה את הדברים, היא האמונה הרווחת כי אכן המוות בכללו הוא ענין זמני, תוצאתו של החטא הקדמון, וכל אירוע של פטירה, בפרט של אישיות רוחנית, הוא בעצם הזדמנות נוספת לקונן על כך שעדיין לא התקיים החזון של 'ובילע המוות לנצח', ולהצהיר על הציפיה ל'יקיצו וירננו שוכני עפר'.

מן הסתם יש אמת בהסברים אלו, אך אני מבקש לעמוד כאן על אספקט אחר שמשתקף בתרבות ההספדים הלזו.

ב.

הכרזה שגורה באירועים אלה, המודפסת על כרוזי הלוויה והמודעות בעיתונות, ונישאת בקול בוכים מפי המספידים, היא הפסוק ממגילת איכה 'יתומים היינו ואין אב'. הכרזה דומה נוספת היא 'אוי לה לספינה שאבד קברניטה'. 

ראוי לעמוד על המונח 'יתום', ועל הקונוטציות העמוקות שהוא נושא עמו. הביטוי 'יתום' הוא הגדרה לילד שאביו נפטר, והוא נותר בודד ועזוב, ללא המשען הנפשי והחומרי שמספקת דמות אב. לעומת זאת, אדם מבוגר בגיל העמידה, שאביו הישיש נפטר בשיבה טובה, אינו מכונה 'יתום'. מי שמהווה לרוב בעצמו אב לילדיו, אינו נתפס עוד כמי שמתרפק על חיק הוריו ושחייו נהרסים בהסתלקותם, אלא כאישיות עצמאית ובוגרת, חי הנושא את עצמו, שמצופה ממנו להכיל ולהתמודד בכוחות עצמו עם אובדן של אדם קרוב, יהי אפילו אב או אם.

צריך אפוא להסיק, כי חברה המכריזה על עצמה 'יתמות' עם מותם של 'אבותיה' הרוחניים, היא חברה של ילדים נצחיים, הממאנים להתבגר ולקחת בעצמם אחריות על חייהם. זוהי חברה המקדשת את הפסיביות ואת ההיסמכות על שולחנם של 'גדולים', ומתקשה להיישיר עיניים ולהתמודד בכוחות עצמה עם הדילמות המונחות על פתחה.

קראתי פעם כתבה בשבועון חרדי, בה התראיין תלמידו של אחד מגדולי התורה בדור הקודם. את עיניי צדה הכותרת הבומבסטית שניתנה לכתבה: 'שישים שנות יתמות'. לא פחות. האדם שהתראיין לכתבה, הוא איש בא בימים, המשמש בעצמו רב ומחנך לרבים. רבו המנוח נפטר בשיבה טובה, כאשר הוא עצמו כבר היה אדם בוגר, שהספיק לשאוב תורה ודעת מפי רבו. ועדיין, מישהו חשב משום מה שהביטוי 'שישים שנות יתמות', הולם ומתאר את הסיטואציה. צריך לומר שהכתבה עצמה לא הצדיקה את הכותרת, והיה בה בעיקר העלאת זכרונות סולידית ומאופקת, ואפילו מעניינת במידה. בוודאי יהיה מי שיטען שאין צורך להתמקד יתר על המידה בכותרת שנבחרה באקראי על ידי כתב צעיר וחסר נסיון שביקש מן הסתם להרשים את קוראיו. ועדיין, בדרכי שלי אני חושב שגם לבחירות אקראיות מסוג זה יש משמעות, והן משקפות תפיסות עומק והוויה תרבותית שהכתב או העורך הפנימו בהשפעת סביבתם, וביטאו בהענקת הכותרת המסויימת הזו לכתבה.

האמת היא שדיבורים מסוג זה הם בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'. מי שמדגישים באזניו השכם והערב כמה הוא קטן אל מול ענקיות הקדמונים או ה'גדולים', התוצאה היא שבסופו של דבר הוא באמת יֵצֵא קטן. ובהקשר מעט שונה, אם חוזרים שוב ושוב על כך שאין לנו הזכות והסמכות לפרש בכוחות עצמנו את המקורות, או לסטות כמלוא נימה מהמשא הכבד של פרשנות עניפה וסמכותית, בוודאי שאפשר יהיה אחר כך להפנות אצבע מאשימה על יבול ספרותי תורני דל באיכותו, בכדי להמחיש פעם נוספת עד כמה 'הדור יתום'. זה פשוט מעגל קסמים המזין את עצמו.

ג.

באגפים מסויימים של החברה הדתית מתקיים בשנים האחרונות דיון ער ומרתק על מעמדה ומקומה של דמות הרב בעולם דמוקרטי ומשתנה. נראה שהאופן שבו החברה מַבְנָה את תחנת המעבר המשמעותית הזו, את אותו רגע דרמטי שבו הרב והמורה הרוחני הנערץ מסתלק מהבמה, עשוי לשפוך אור על האופן שבו הקהילה תופסת את עצמה ואת מקומה מול הרב. המסרים המושמעים לעת כזו, הם בהחלט בעלי אפקט מכונן ומעצב, ומן הענין להקשיב להם בשימת לב.

א.

חברות מסויימות מתפארות בהצלחתן לגדל את ילדיהן, ואולי אף לשמר את הקהילה כולה, בתוך 'חממה' של טוהר, ובאקלים של נקיון רוחני. הביטוי 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו' מהווה סיסמתם הקבועה והידועה. כאן לא ישמעו על שוד וגזל, רצח ואונס. לכאן לא יחדרו רוחותיו הרעות והמאיימות של העולם החיצון.

"מדוע צריכים אנחנו, ובודאי ילדינו, להיחשף לכל רוע וסטיה הקיימים בעולם? מדוע צריכה נפשנו הרכה 'להיטמא' בקריאה על מעשיו של כל צרוע וזב? מדוע לא נסגור דלתינו בעדנו, נאטום את חלונותינו, ונתחבא באהלנו הצנוע והחם, מפני חרב המשחית?…" – כך שואלים הם ברצינות ובכנות, ומיישמים את המסקנה המתבקשת.

אכן, מספר ארועים שהתרחשו בשנה האחרונה, ממחישים היטב, באופן שאיננו משתמע לשני פנים, את מחירה המוסרי הכבד של הסתגרות מהעולם.

ב.

החברה בישראל סערה לפני כשנתיים עם חשיפתה של כת, שהואשמה במעשי התעללות בלתי נתפסים בילדים קטנים וחסרי ישע. בראש הכת עמד אדם שכינה עצמו 'רב', ואנשיה ראו בו מורה רוחני בלתי מעורער.

הלם נוסף התרחש, כאשר לפני מספר חודשים, התפרסם ברחוב החרדי מכתב תמיכה במנהיגה של הכת המוחזק במעצר, בו מבטאים הרבנים את אמונם בחפותו, וקוראים לציבור לתמוך במשפחתו במימון הוצאות המשפט. על המכתב היו חתומים השורה הקבועה של ה'גדולים' החותמים על קריאות עזרה ציבוריות מסוג זה, ביניהם הרבנים אלישיב שטיינמן וקנייבסקי. לצידם חתמו כמה מרבני ביתר עילית, העיר בה התגורר, המעידים מקרוב על היכרותם עם האיש, ומעניקים לו 'תעודת יושר'. (יצויין כי לאחר הרעש הציבורי שהתחולל, פורסמו הבהרות והסתייגויות שונות, אך זה אינו מעניננו).

נראה כי מה שעומד מאחורי מכתב זה, הוא בעיקר תמימות ונאיביות אין קץ, והעדר מוחלט של היכרות בסיסית עם נפתולי העולם ומחשכיו, ועם סבכיה ומסתוריה, האפלים לעתים, של נפש האדם. הרבנים שחתמו על המכתב באמת מתקשים להאמין, כי אדם שהסתובב בקהילה, היה נראה להם כאדם נורמטיבי ואף מסר 'שיעורי תורה' במשך שנים, אדם ש'הדריך' אנשים בחסידות וביהדות, שאת פניו מעטרות פאות ארוכות ועל ראשו בשבת 'שטריימל' הדור, ניהל במסתרים כת חושך מזוויעה שכזו. הלא הם מכירים אותו, הם בעצמם דיברו איתו, הם התרשמו מעיניו היפות ומחיוכו הרחב. לא, זה פשוט לא יתכן. זו בוודאי עלילה, מזימה.

קשה לתאר כמה ניתוק מהחיים האמיתיים נדרש בשביל לנסח את המשפטים הבאים: 'אנחנו מכירים אותו כאיש ישר והגון', 'שמענו את זעקת ליבו הטהור'. כאילו פושעים מסוכנים לא יכולים להתחזות לרודפי טוב ונוטפי נופת צופים, כאילו פתולוגיה של דו פרצופיות סכיזופרנית היא לא חלק אינטגרלי מהדיאגנוזה של בריות מסוג זה.

כפי שנטען בפורומים חרדיים באינטרנט, הרב שהוביל את המהלך ושיכנע את חבריו לחתום, עשה זאת לאחר ששוחח עם עורך דינו של אותו אדם, ועם 'תלמידיו' ו'מקורביו' של הנ"ל. שמיעת צד אחד הספיקה לו בכדי לחרוץ משפט זיכוי נמהר, ולזלזל במחי יד בעבודתם הממושכת של חוקרי המשטרה. שהרי כמובן הוא מבין יותר טוב מכולם, בוודאי יותר מאותם חוקרים גלויי ראש, 'גויים דוברי עברית' שכמותם. מה הם בדיוק יודעים ומבינים, ומי הם שישפטו מישהו 'ממחננו', ועוד מישהו ש'עסק כל ימיו בתורה ויראה והרבצת תורה', כפי שנאמר במכתב.

ללא שמץ של מושג בקרימינולוגיה או פסיכולוגיה, ללא שמץ של מושג בדרכי חקירה ובירור מקצועי, מן הסתם גם ללא מודעות לקיומם של תחומי דעת אלו הדורשים לימוד יסודי, סמך אותו רב על חכמתו ו'טביעת עינו של תלמיד חכם', שהלא כידוע 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה', ו'ראש של גמרא' מבין כבר הכל לבד, ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל.

הרבנים שחתמו על המכתב, הם תוצרים מובהקים של המערכת החרדית. אנשים שמעולם, אבל מעולם, לא קראו עיתון שאיננו חרדי, לא הקשיבו לרדיו, שלא לדבר על טלוויזיה, ולא קראו ספרות שאיננה מקורות יהודיים. הנה אפוא התוצאה הבלתי נמנעת: מנהיגי קהילות שהם אנשים תמימים ונאיביים באופן מביך, נעדרי כושר שיפוט ויכולת אבחנה בין טוב לרע. אנשים האמורים להוביל ציבור ולקחת אחריות, אך הם חסרי כלים לבצע את משימתם. חרשים ואטומים לסכנות המתרגשות על סביבתם, עיוורים לרוע האורב מעבר לפינה. 'החממה' המפורסמת, שעליה גאוותם, מצמיחה בסופו של דבר פרי באושים של הגנה על פשע ורשע מהסוג החמור ביותר. לא מרוע וזדון, אלא מ'תמימות קדושה' ומסוכנת. 

ג.

מקרה אופייני נוסף, זכור כפרשת 'האם המרעיבה'. גם כאן, רבנים נערצים והמוני עמך ישראל, בשיתוף פעולה של חלקים נרחבים בתקשורת החרדית, סירבו בכל תוקף לעכל את המקרה הקשה. תאוריות קונספירציה הזויות במיוחד התפשטו ברחוב החרדי כאש בשדה קוצים, והתקבלו ללא עוררין. האדם החרדי הממוצע, לא הצליח לעכל את המורכבות האיומה לעתים של החיים, ואת קיומן של הפרעות נפשיות כה קשות. האפשרות שֶאֵם יהודיה כשרה מבתי אונגרין, 'יידישע מאמע' עטויית שביס פרחוני, תרעיב ותתעלל בבנה כמעט עד מוות, נשמעה לו מופרכת והזויה, ובלתי קבילה בעליל. הוא לא קרא מעולם ב'המודיע' על אפשרויות כאלה, ולא שמע עליהן בחברה בה הוא חי. זהו בוודאי מוחם הקודח של רופאי 'הדסה' החילוניים, אמר הוא לנפשו, רק הם מסוגלים להמציא רעיונות כל כך משונים.

ד.

מקרים אלו התפרסמו מאד, אך כמובן הם רחוקים מלהיות יחידים. הגנה מימסדית על סטיות ורוע מסוגים שונים, בעיקר אלו הנעשים במחשכים, רווחת כידוע בחברה זו. ההסבר של התמימות וחוסר ההבנה הוא כמובן האפשרות הטובה יחסית עבור המגוננים, המהווה, צריך לומר, סוג של סניגוריה ולימוד זכות עליהם. למרבה הצער לא חסרים כמובן גם מקרים אחרים, בהם קשה לחשוד במחפים כי אינם מבינים את אשר לפניהם. יחד עם זאת, הם עדיין רואים עצמם כמי שעושים את הישר והראוי.

במקרים אלו אפשר לדבר על נכות מוסרית, הקשורה אף היא לסגירותה של הבועה בה הם חיים. ההסתגרות והניכור לעולם, גוררים עמם באופן בלתי נמנע אטימות מוסרית, תוצאתו של העדר היכרות, וחוסר הפנמה והטמעה, של ערכי יסוד מוסריים, אוניברסליים וכלל אנושיים, ההולכים ורווחים בחברה הכללית. ברוח זו ניתן לשמוע אנשים המדברים על כך שאין לחשוף פדופיל, משום שיש לחוס עליו או על אשתו וילדיו, או במקרה של רב או איש ציבור שחטא, משום שייגרם בכך 'חילול השם'. מיותר להסביר את העקימות והעיוות של תפיסות מסוג זה, אך חשוב להבין את הרקע עליו הן צומחות: בית הגידול של 'המרחב המוגן', האטום להשפעות מן החוץ.

אכן, אשליית החממה היא מקסם שוא מתעתע. יש רוע בעולם, וחובה להכירו וללמוד עליו, ולפחות להיות מודעים לקיומו. רק כך ניתן לקוות כי אפשר יהיה להכין את כלי המלחמה נגדו, בשאיפה להרבות צדק וטוב בעולם.    

א.

כאן ניתן לקרוא את מכתבה של אשה תושבת עמנואל, 'אשכנזיה', אם לבנות בבית הספר 'בית יעקב' העומד במרכז הסערה, המביעה את דעתה על ההפרדה ומחולליה, ועל האופן שבו נעשתה. האותיות הרועדות והרוטטות, כתב היד הגדוש מחיקות ואי סדר, הסגנון שאיננו מקצועי ורהוט, מעידים בבירור על האותנטיות הנוגעת ללב של מסמך זה, שהוגש כתצהיר לבית המשפט. (זאת בניגוד לנסיונות המגוחכים להטיל בו דופי, באתר שבו הוא הובא). בוקע ממנו קול אינטליגנטי ומצפוני של אשה אמיצה, שרגישות ושכל ישר עדיין פועמים בקרבה, בחברה כל כך עדרית ומשתקת.

בקריאה בוחנת ושניה של הדברים, קשה שלא להבחין במה שמסתתר בין השורות, גם אם אולי הכותבת עצמה לא מודעת לו. בתוך הזעקה על האפליה העדתית והחברתית, מסתתרת זעקה חשובה לא פחות, זעקת ההשתקה המגדרית.

ב.

הדברים נכתבים על ידי אשה, ולא בכדי. דווקא אשה, שאיננה חלק מ'המאפיה השלטת', – הגברית כמובן מהחל ועד כלה -, שמוחה לא נשטף לחלוטין בסיסמאות התעמולה המושמעות ב'שטיבל' הקהילתי, עשויה להביע קול שונה, רגיש ואנושי. זהו אפוא במובהק 'קולה של אמא', המביעה רגישות ואינטליגנציה נשית, תבונה ויכולת ביטוי, הנעדרות לרוב מעולמם של גברים חרדים.

המכתב נפתח בהצהרתה של הכותבת: "כמי שאמונה על דרכי התורה, אני משתדלת לכבד בע"ה כל אדם בסביבתי, ויש לי שיח ושיג עם רבות מנשות יישובי היקר עמנואל".

בהמשך היא מספרת: "שמעתי אמהות רבות מהאגף האשכנזי המביעות (כמובן רק בשיחות סגורות פן יבולע להן), מורת רוח מההפרדה המכוערת ו/או מהצורה בה נעשתה. כולן חזרו על משפט דומה: שלושה אנשים באו והחליטו בלי לשאול אף אחד".

ועוד: "מבין תלמידות כיתה ח' קמה אם אחת, בעלת אומץ ושאר רוח, – אם המשתייכת לחברה האשכנזית חסידית אלתיסתית [כך במקור] – , אך מצפונה היהודי חי ופועם, וארגנה את הורי אותה כיתה שלא לרשום את בנותיהן לאגף האשכנזי. כתה ח' בבית יעקב בעמנואל נותרה יחד ללא הבדלי מוצא ומעמד וכל ההורים מאושרים מכך".

לפנינו אפוא תיעוד מאלף של שיח נשי, שיח לא הגמוני בעליל, שיח המתקיים בחשאי, במחתרת כמעט, 'פן יבולע להן', ליד עגלות הילדים בגינה או בתור בחנות המכולת. זהו שיח נשי המביע התקוממות אינסטינקטיבית וטבעית נגד העוולות והעיוותים של המימסד הגברי. מסתודדות להן אפוא הנשים, מביעות את ההשתאות, הפליאה, המחאה, ההתנגדות, אך גם את אוזלת היד, חוסר האונים, מול מערכת גברית, היררכית וריכוזית, השולטת ביד רמה ובזרוע נטויה. 'שלושה אנשים באו והחליטו בלי לשאול אף אחד'.

'אם אחת', היא זו שקמה, והצליחה למנוע את ביצוע ההפרדה, לפחות בכיתה שבה לומדת ביתה. אם אחת, שנדרשה אכן לאומץ רב בכדי לעשות זאת, מול כיתת גברים, אחידה ומונוטונית.

היחס משתנה במצב ההפוך, כאשר גבר אחד הוא העומד מול חמישים נשים, ומבטא את דעתו ללא חשש. "כמו שלא מתחתנים אחד עם השני, כך לא צריך ללמוד יחד, התבטא אחד מקברניטי ההפרדה באזני כחמישים מנשות היישוב, בשיחה לקראת ראש השנה תשס"ח".

ג.

למרות שזהו בהחלט לא נושאו הגלוי והמודע של המכתב, קשה להתעלם מה'קריאה המגדרית' הנמצאת בין השורות. הכותבת חיה בחברה שבה נשים מודרות לחלוטין ממוקדי קבלת החלטות ציבוריות, גם כשזה נוגע לחינוך הבנות. גברים מחליטים, גברים מבצעים, קולן של נשים לא נשמע. התוצאה מדברת בעד עצמה.

אפליית והשתקת נשים היא עיוות בפני עצמו. אך מה שהמכתב הזה חושף, הוא כיצד אפליות נפגשות ומצטלבות זו בזו. הדרה במישור אחד, גוררת הדרה במישור אחר. השתקתן של נשים, השתקתה של נשיות, מצטלבת כאן להפליא עם הפרדה ואפליה על רקע חברתי ועדתי.

לקולן המצפוני של נשים, אין מקום בעולם החרדי, עולם גברי ופטריארכלי, מדיר ומפלה. מאחורי המחיצה הן מסתופפות, מושתקות ונאלמות, מביטות בעיניים קמות מבעד לחרכים, כיצד הולכים הגברים ומקימים עוד ועוד מחיצות, ואין לאל ידן להושיע.    

א.

מילים רבות נכתבו על פרשת ההפרדה בבית הספר 'בית יעקב' בעמנואל. אני מבקש להציע כאן זווית חדשה, מעבר לכל הדברים הנכוחים שנאמרו. לאמיתו של דבר מהווה עמנואל מקרה נוסף, שבו משתקפת ומתבטאת האנומליה החרדית כולה.

מה בעצם קורה בעמנואל? – הסיפור של ההפרדה בעמנואל הוא סיפורה של קהילה חסידית, הרגילה לחוות ולתפוס את עצמה, – וכך היא גם נתפסת בתוך החברה החרדית -, כ'אליטה' בכל מובן, תרבותית ורוחנית, תורנית ודתית. כפי שידוע ומוכר ברחוב החרדי, הקהילה העומדת במרכז הסערה בעמנואל, היא קהילה חסידית הידועה בתחושת העליונות של חבריה.

אך הנה, למרבה הפרדוקס והתמיהה, מאווה לה קבוצה אליטיסטית וגאה כזו, משכן בלב המאפליה, בוודאי לשיטתם, ביישוב המסויים ששמו 'עמנואל'. עמנואל ניצבת מזה שנים, באופן מובהק וברור, בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של החברה החרדית. כל ילד חרדי מכיר את אוצר הדימויים הציני והשגור על הרכב אוכלוסייתה של עמנואל. מה מביא אפוא את אותה קבוצה אליטיסטית לכאורה, הממוקמת כאמור גבוה למעלה בסולם המעמדות הפנימי של החברה החרדית, להשתכן ביישוב בעל דימוי שולי ונחות כל כך, דימוי שמן הסתם יש לו אחיזה מסויימת במציאות. מה מביא את החסידים ה'טהורים' וה'איכותיים', ה'צחים' וה'לבנים', (תרתי משמע, והמבין יבין), ליישוב שאכן רבים מתושביו חיים ומקיימים אורח חיים ותרבות שונה משלהם. מה הם בעצם מחפשים שם. מדוע הם בכלל מתגוררים שם.

ב.

התשובה לשאלה מתבקשת זו, מבטאת ומשקפת כאמור את עולמה הייחודי והשונה של החברה החרדית, המתקיימת, ולא רק בעמנואל, לפי חוקים וכללים משלה, ביזאריים והזויים לעתים עד מבוכה.

בעולם כולו, ובחברה הישראלית בכלל זה, מקובל ושגור השילוב הלשוני, שכבר הזכרתי, מעמד 'סוציו-אקונומי'. שילוב לשוני זה, מבטא את ההכרה הרווחת, וליתר דיוק את המציאות הבסיסית, כי מיקומו ומעמדו של אדם בחברה, קשור ומשקף במידה זו או אחרת את אמצעיו ויכולתו הכלכלית. יכולת זו קשורה לרוב להשכלתו וכישוריו, כאשר אלו בתורם נובעים משלל גורמים ומניעים אחרים, גלויים וסמויים. הדברים נכונים הן לגבי פרטים, והן ברמת המקרו, לגבי קבוצות אוכלוסיה. בישראל כידוע, כמו גם בחברות אחרות, מתקיים מתאם מסויים בין מוצא עדתי ל'ניידות חברתית', אם כי גם קשר גורדי זה משתנה ומתרכך בהדרגה, עם השנים.

להבדלים חברתיים וכלכליים בין אנשים ובין קבוצות אוכלוסיה, קיים כידוע גם ביטוי גיאוגרפי. כפי שכולנו יודעים, ישנו מרכז, וישנה פריפריה. נתיבות היא לא רמת אביב, ואופקים היא לא רחביה. למציאות הזאת, טובה יותר או פחות, יש הגיון משלה, וישנו סדר מסויים והצדקה פנימית מסויימת, לפיו היא מתנהלת. מבחינה זו, עלות המגורים בנתיבות או ערד, תואמים לכיסו של מי שאין ידו משגת לרכוש דירה ברחביה. מאידך, מי שאכן מתגורר בצפון תל אביב או דרום ירושלים, הוא מי שחשוב לו להימצא ליד מרכזי העסקים וההשכלה של הערים הגדולות, ויש לו היכולת לשאת באתגר הכלכלי הכרוך בכך.

החברה החרדית, כבר אמרנו, מתקיימת בבועה משלה. בחברה החרדית, מתקיים סולם מעמדות של פירמידה הפוכה. זוהי חברה שבה מי שעובד ומפרנס בכבוד את משפחתו, נחשב לפחות ערך, ובנו יתקשה להתקבל למוסד 'היוקרתי' המכונה 'תלמוד תורה לבני אברכים', מוסד הזוי במיוחד ההולך וצובר תאוצה בריכוזים החרדיים. זוהי חברה של'השכלה' היחידה שכביכול נרכשת בה, אין כל תרגום ומשמעות בעולם שמחוץ לה, לא כלכלית ולא אחרת. חברה שבה הכתבה מלמעלה וקומיסרים של דת מטעם עצמם, מחליפים התפתחות אורגנית של מעמדות ורעיונות, ושופרות של ציות כפוי משתקים צמיחתו של סחר טבעי בהון תרבותי וממשי.

ג.

החסידים המתגוררים בעמנואל, רואים את עצמם כאמור כאליטה מובילה, וכך הם גם נתפסים בחברתם, אך למעשה הם אינם יכולים להיחשב כ'אליטה' לפי כל פרמטר אובייקטיבי. ממרומי דימויים העצמי המרקיע שחקים, הם הגיעו מכל היישובים שבעולם דווקא לעמנואל, פריפריה שאין פריפריאלית ממנה, לפחות בקהילה החרדית. הם עשו זאת כמובן מסיבה אחת ויחידה: מחירי הדיור הנמוכים עד גיחוך, שהיישוב הזה מציע. עם כל הכבוד לגאוות היחידה ולתחושת העליונות האופיינית והסובייקטיבית לחלוטין, לאברכי הכולל הצעירים, כמו גם להוריהם המקיימים משפחות גדולות, אין האמצעים והיכולת לממן מגורים בעיר אחרת, אף שאולי היו רוצים בכך מאד.

כך נוצר אפוא מחזה האבסורד: קבוצה שהשתכנה ביישוב המשתייך כאמור בהגדרה יבשה ואובייקטיבית לשוליים החברתיים, אך מתעקשת לראות בעצמה 'אליטה', וממאנת 'להתערבב' ולהתמזג ביישוב. באמצעים אלו ואחרים, שפורטו בהרחבה בתקשורת, הם יזמו את הקמתו של מבצר פרטי משלהם, בועה אקסקלוסיבית מדומיינת, 'עיר ובליבה חומה', ללא כל התחשבות בסובב, ובמרקמו של היישוב בו הם מתגוררים.

האנשים האלו מתעקשים אפוא 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. הם באו לעמנואל בכדי ליהנות מהיתרונות היחסיים של יישוב שולי, ובעיקר שכירות אפסית ההולמת את יכולתם הכלכלית המצומצמת, אך הם ממאנים לקבל על עצמם את ההתמודדות והאתגר החברתי הכרוכים במגורים ביישוב כזה: אינטגרציה, קבלה, והכלה. הם מתעקשים להכחיש את המשמעות הפשוטה של מגורים ב'עמנואל', ואת ההשתייכות הסוציולוגית הנגזרת מכך. נדמה שהגדרה הולמת להתנהגות זו, היא הביטוי המופיע במקורותינו, 'דל גאה', המוגדר כאחד מאלו ש'אין הדעת סובלתן'.

ד.

המחיצות והגדרות שהוקמו בלב ליבו של בית הספר הכללי בעמנואל, – בית ספר שהוקם כמוסד אחיד ומשותף לכל היישוב -, מחיצות שבאמת קשה להפריז בגנותן, הן אולי גם מחיצות של הכחשה והדחקה. כן, אומרים החסידים הצעירים לעצמם, אנחנו אכן נאלצים להתגורר בעמנואל, אכן אין לנו היכולת להקים את ביתנו במקום מבוסס יותר, אבל אנחנו לא שייכים לכאן, אנחנו שונים. אנחנו עדיין, למרות הדלות החומרית והאמצעים המוגבלים, הכי טובים, הכי שווים. למרות שאנחנו יודעים היטב, כי אותן הסיבות בדיוק שהביאו לכאן את שכנינו 'הנחשלים', עליהם אנו מתנשאים, הן הן הסיבות שהביאו גם אותנו להתגורר כאן, עדיין אנו מתעקשים לעצום את העיניים ולהכריז בקול גדול: אנחנו האליטה, הם השוליים. ואם זה עדיין לא ברור למישהו, או לפעמים אפילו, רחמנא ליצלן, גם לנו עצמנו, נקיף אזי את עצמנו בחומות גבוהות, עד שלא נראה בכלל את הסובבים אותנו. נאטום את עצמנו בגדרות ויריעות, ונוכל לחשוב שאנחנו בלב בני ברק או ירושלים.

אם האליטה המדומיינת הזו היתה נוהגת כדרכה של אליטה בכל מקום, אם היתה זו אכן 'אליטה' במובנה הבסיסי, משכילה ובעלת אמצעים, אם הפירמידה החברתית החרדית היתה מתקיימת לפי כללים ותזרימים חברתיים בסיסיים, היא לא היתה נדרשת להתמודדות מסוג זה. ההתכחשות לסדרי עולם האלמנטרייים ביותר, הקיום המופרך הזה בבועה אטומה, טופחים על פניה של החברה החרדית בכל זירה אפשרית. אי אפשר לאחוז את החבל מכל הקצוות. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר רק לדרוש, רק לקבל, מבלי לתת מאום.

ובעצם, איזו בִּקְעַת 'אליטיזם' ועליונות נשארה עוד לאותה 'אליטה' פאתטית ועלובה למדי להתגדר בה, מלבד אותה התנשאות חלולה על 'בני השפחה', על האחר והשונה שמעבר לכביש. בחברה המצויה במשבר זהות וקיום כה עמוק, והמתמודדת עם תהיות כה קשות על דרכה ועתידה, הגדרה עצמית על דרך השלילה וההדרה, היא תמיד המוצא הקל והזמין ביותר, המאפשר להמשיך להתקיים בחיקה החמים והמדומיין של תחושת העליונות והייחוד, נבובה וריקה מתוכן ככל שתהיה.